בלוג

המחשבה שישראל איכשהו, כמו מכונת ניסים משומנת, תצליח להתמודד עם כמות הטראומה שהיא מייצרת עכשיו, הוא לא רק רעיון שגוי אלא ממש מסוכן.

לפני כמה שבועות קראתי בריפרוף עצבני איזה טקסט, איזה ראיון (ראיון אמיתי, בין שני אנשים נפרדים) ולא יכולתי להפסיק לקלל בתוך הראש. הרעיון העיקרי שהובע שם היה שישראל יכולה וצריכה להכשיר אלפי מטפלים בטראומה, כך שאלו יוכלו לעצור את פרץ הפוסט-טראומטיים שהולך וגודש את החברה הישראלית עכשיו. העניין הוצג כמו מתמטיקה פשוטה – לוקחים איקס יחידות טראומה, מחסירים מהם (פתח סוגריים) וויי מטפלים כפול זד טיפולים (סגור סוגריים), ואפשר לבטל את הטראומה הלאומית, או לפחות להחסיר אותה במידה ניכרת.

אולי זה הכעיס אותי כי גם אני חשבתי ככה בהתחלה? ואפילו כתבתי על זה כאן?

זה איזה חלום שמתרוצץ בעולם ברה"ן, איזו מין פנטזיית הצלה בחזקת אינסוף, אבל תקשיבו לי – אנחנו, ציבור המטפלים, לא נצליח לעולם לעמוד בה.

זה חלום שקשור לנהירה (המצודקת? הלא מוצדקת? מי אני שאגיד) אל האמד"ר והאמדי בשנה האחרונה. זה חלום שיש לו שורשים עמוקים, שישב וחיכה בין השורות בהרצאות בהן כונתה ישראל "אומת הטראומה" (על משקל "אומת ההייטק", כלומר לא רק מייצרים טכנולוגיות להפקת טראומה אלא גם לריפויה). זה שגעון גדלות קטן-גדול שחי בתוך שגעון גדלות גדול-גדול, כללי ולאומי יותר.

החיילים יוצאים לרצועה. הם מבצעים או רואים דברים שלא אמורים להתקיים. זוועות. אכזריות בלתי נתפסת. ואז הם חוזרים לרחובות העיר, שבהן הכל כרגיל, ולבתים שלהם, בהם מצופה מהם להתנהג כרגיל. זה לא יכול להגמר בטוב. תראו את מה שקרה לחיילים האמריקאים בויאטנם.

וכמובן שיש לנו עשרות אלפי עקורים שחייהם הוחרבו במידות שונות, וניצולים מכל מיני סוגים. ויש לנו גרעון תקציבי שהולך ותופח בחסות משרד הביטחון, ורגע ההתפוצצות שלו בינתיים כאילו מושהה, אבל כל זה לא מאפשר לנו להעצים את שירותי הטיפול הציבוריים, בטח שלא להכפיל או לשלש את התקציב שלהם או לבנות אותם מחדש בתור סכר-טראומה אפקטיבי.

השורה התחתונה היא שהיה אסון ויהיה אסון. יהיה המון פסיכוזה. יהיה המון דיכאון. תהיה המון אובדנות (בינתיים מחרישים לגבי זה, אבל פה ושם כבר מותר לפרסום, בפרסומים של "לתת" ושל "עלם" יש רמזים). אין לנו זמן לחכות עד שנכנס קולקטיבית לעידן הפוסט-חרטא, צריך להביא את היום – היום. זו בוודאות גדולה האמת.

אני מבין את הרצון לא לעורר בהלה. אני מכיר בפחד מפאניקה שרק תכלה ותייאש אותנו לפני האתגר. אבל יש מקרים שבהם צריך לשים אותם בעדיפות שנייה.

אנחנו, המטפלים והמטפלות, נעשה את מה שאפשר. נעזור כמה שאפשר. אנחנו נטפל בחיילים אכולי חרטה, בילבול וטראומה (זה יהיה חלק עצום מהעבודה שלנו בעשרות השנים הקרובות). אנחנו נקבל לקליניקות הפרטיות שלנו את המעטים שיצליחו לשלם על טיפול, וניקח פרו בונו או בחצי-התנדבות (כלומר, במגזר הציבורי) את השאר. זה פשוט התפקיד שלנו. אבל אם נהיה אובר-אופטימיים עכשיו בוודאות נסיים בתור חלק מהגל הזה, כי ניפול יחד עם כולם (זה טבעי, אבל כמה שאפשר לצמצם – עדיף). בנקודה הזו זה לא תמרור אזהרה בצד הכביש, זה תמרור אזהרה שמכה לך בצד הראש יחד עם אדם שצורח עליך בשיא הכוח: "זהירות! תהום לפניך! תפקח את העיניים עכשיו, לפני שמתחילים לעופף באוויר!".

לצפייה בפוסט בפייסבוק

קיבלתי כמה וכמה מיילים לגבי הפודקאסט שלי, "מדוע ואיך אנשים משתגעים?", מאנשים שחשו חיבור גדול לסיפור שאני מספר.

עניין אותי במיוחד מסר שעלה מרוב המכתבים: אני דומה למה שאתה מספר אבל גם שונה. לדוגמא: חוויה של אני פנימי חנוק אבל בעל צורה מובחנת של גרעין רוחני שלא הוזן כראוי, או חוויה של התפרקות אני חיצוני אבל בלי כאב וחזרה להשתבללות המוכרת, או תחושה שאין מקור ברור לפיצוליות, או חיים נוחים באופן יחסי גם עם פיצולים רבים. ויש עוד דוגמאות, שאני לא אביא כאן.

זה גרם לי לחשוב על כך שהפסיכואנליזה נקראית "פסיכולוגיית המעמקים", ואילו מה שמעניין אותי הוא "פסיכולוגיית המרחבים" – לא להיכנס למקומות בנפש האנושית שטרם נודעו, אלא למפות מגוון של תופעות, אצל מגוון של בני ובנות אדם, ואת החיבורים ביניהן.

אף אחד הוא לא "המשוגע האמיתי". יש עושר של טירופים. בפודקאסט הזה אני מנסה לצייר מפה. יש, בעצם, אינסוף דרכים לפיצול הבסיסי, אינסוף סוגים של פיצולים בסיסיים, אינסוף חוויות של הסתבכות הפיצול וכן הלאה והלאה. נהדר שהחוויה שלכם שונה משלי. לא הייתי רוצה שנרודד כולנו. עדיף שנשאר רב-ממדיים.

בתמונה: ציור של איזבלה וולובניק – "Pierrot with her Ungodly Shadow". תודה רבה לאומנית על הזכות להשתמש ביצירה שלה כאן.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

פרק חדש בפודקאסט: מפיצול בסיסי לפיצול מורכב.

נגמרה ההקדמה. עכשיו אנחנו צוללים פנימה, אל תוך התהום של הפיצול. ביססנו כמה דברים בפרקים הקודמים, ובעיקר, שיש דברים בחיים האלו, שמפצלים את האדם לשני חלקים, חיצוני ופנימי. עכשיו הוא כבר לא אחד אלא שתיים. אבל מה זה אומר? וחשוב מכך – איך זה מרגיש?

פעמים רבות מה שהתחיל בתור איזהשהו פיצול בסיסי בחלק מהאישיות של האדם הופך למאפיין המגדיר שלו. לאט לאט (או מהר מהר) הוא גדל ונעשה מורכב. האני הפנימי הופך לחלל ריק, למשהו שלא בא במגע עם העולם בכלל. והאני החיצוני הופך למשהו חסר חיים, למסיכה או שריון. בפרק הזה נכיר את שני החלקים, ואספר לכן קצת עליי שוב, ועל איך שזה הרגיש לחיות באופן הזה.

בפרק אני עונה לעצמי על כל מיני שאלות שעצמי שמע מאנשים שלמדו אצלי את הגות לאינג לאורך 13 השנים האחרונות. למשל: האם לא כולם מפוצלים בעצם? מה זה האני הפנימי – האם זה האני האמיתי של האדם? ולמה הוא לא פורץ החוצה מבעד לחומת האני החיצוני?

אני גאה מאוד בפרק הזה. היה לי קשה מאוד להעביר את התכנים הפתלתלים שלו בפורמט הזה, ואני חושב שעשיתי עבודה טובה. תאמרו לי בבקשה מה חשבתן אחרי שתשמעו את זה.

(הקלטתי את הפרק לפני יותר משבוע אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לפרסם אותו עד עכשיו. ברנאאוט אוטיסטי ועוד צרות מונעות ממני לעשות את הפודקאסט הזה בצורה שבה הייתי רוצה, אבל אני נחוש להמשיך. אשמח לתגובות, שיתופים, תמיכה של כמה שקלים בפטראון, שימת עוקב בספוטיפיי, מיילים וברכות דוממות בראש שלכן. אל תפחדו להרים לי את האגו יותר מדי, הוא כמעט ועמיד לזה.)

לינקים למטה כשהפלטפורמה תאפשר.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

זה מרגש אותי ברמות להציג בפניכן את הפרק השני של הפודקאסט שלי – "מדוע ואיך אנשים משתגעים?".

הפרק נקרא – "מה גורם לפסיכוזה ולמה לא מדברים על זה?". אז כן, מה גורם… ולמה לא?

יש הסכמה רחבה שפסיכוזה היא תופעה מסתורית. לא ברור מאיפה היא באה, היא מגיחה בפתאומיות בלי שום התרעה מוקדמת כמו אסון טבע. זו תפיסתם של אנשי טיפול וגם של מי שלא עוסק בנפש האנושית בעבודתי היומיומית.

המיסתורין הזה, טען הפסיכולוג ברטרם קארון, הוא סוג של הגנה פסיכולוגית בסיסית – בסופו של דבר, הוא אמר, לא קשה לראות מה מניע את השגעון, אבל גם לא נעים (בלשון המעטה): מדובר בטראומות, בדיכויים חברתיים ובאלימות סמויה מכל מיני סוגים ומינים. לאורך הפרק הזה אבחן בקצרה כמה מהן ואראה באמצעות כמה מחקרים עדכניים שפסיכוזה היא תולדה של חוויות חיים מסויימות, שיוצרות מעין פיצול בסיסי בנפש האדם.

אדבר על להיות פוסט-טראומטי בעולם שמכחיש אלימות שיטתית, להיות אוטיסט-ית בעולם אייבליסטי, להיות קווירי בעולם קווירופובי, ולהיות ילד במשפחות מסויימות (כאלו ולא אחרות). הרבה טאבוים נרמסו במהלך הכנת הפרק הזה, ואני מקווה שעשיתי צדק לכל הנושאים שבהם נגעתי.

אני אעיד על עיסתי ואגיד שיצא לדעתי פרק מרתק, ואני מרגיש איך אני לאט לאט משתפר בכל ההיבטים של הפקת פודקאסט. שלא כמו כתיבה של פוסטים, אני לא מרגיש עדיין בנוח במדיום הזה, אבל אני בדרך לשם, אני חושב. תודה ענקית לכל מי שכתבה לי פידבק על הפרק הראשון, מאוד עזרתן לי.

(הפרק הבא יעסוק בכיול הכלים השכליים שלנו, כדי שנוכל בכלל להבין את התופעה של שגעון. תוך כדי מלאכת הכיול נצטרך לחלץ את עצמנו מכל מיני תפיסות שאספנו בדרך. יהיה פילוסופי אבל גם מאוד מחובר לחיים עצמם.)

לינק לספוטיפיי – אתן יודעות איפה 🎭

לצפייה בפוסט בפייסבוק

פרק ראשון בפודקאסט שלי – "מדוע ואיך אנשים משתגעים?" – ובו אני מספר על עצמי, על חוויית ההשתגעות שלי, על הצורה שבה אני תופס פסיכוזה באופן כללי ועל הפודקאסט עצמו.

אז כן, זה פודקאסט חדש. מעין ניסוי פרוע בפסיכולוגיה פופולארית. הוא מבוסס על ספר שכתבתי לפני ה-7 באוקטובר ולא יצא לאור ועל ספר ישן שכן יצא לאור בשנות ה-60 אבל היום הוא כמעט בלתי קריא – "האני החצוי" של ר"ד לאינג.

בפודקאסט הזה אני הולך להציג באופן מסודר ותוך כדי שיחה עם עצמי (ממש שאילת שאלות ומענה עליהן) את התפיסה הכללית שלי של שגעון. אני הולך לעשות משהו, שלמיטב ידיעתי עדיין לא נעשה בעברית: להציג תיאוריה שלמה של פסיכוזה בשפה יומיומית וקולחת, באמצעות סיפורים ודוגמאות. יאללה.

זה הולך להיות כנראה די מוזר ולפרקים די קשה, אבל אם תשארו איתי עד הסוף, יש סיכוי (מעל לסביר) שהרעיון של פסיכוזה לא יראה לכן כמו דבר חסר פשר (ואולי אפילו להפך – כמו משהו שמתפוצץ ממשמעות).

אני מקווה שתאזינו. אני מקווה שיהיה לכן מעניין. הלינק לפרק הראשון בתגובות.

מוזמנות להירשם לפודקאסט בספוטיפיי. מוזמנות כמובן גם להפיץ את זה הלאה לכל מי שאולי תתעניין – מתמודדות, בנות משפחה, נשות טיפול ושיקום. מכל המגדרים.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

במרדף האינסופי שלהן, הטראומה הישראלית השיגה וגברה על הטיפול – אנחנו נעים לעבר עתיד שבו שום מערכת בריאות מציאותית לא תוכל להתמודד עם כמויות השגעון, הדכאון, האובדנות וכדומה שיציפו את הבתים שלנו. אנחנו מייצרים יותר מדי כאב מכדי שיהיה אפשר לרפא.

שנים רבות אנחנו כבר שם, או בערך שם. אני עוסק במדיניות ברה"ן כבר מעל עשור. תאמינו לי. אתן לא יכולות לדמיין לאיזה קטסטרופה אנחנו הולכים. בבקשה הכניסו את הפחד הבריא מהעתיד האפל לתוך מערך השיקולים שלכן.

בתוך משוואת השלום שלנו, כשחישבנו את עלויות המלחמה, תמיד התחבאו הפוסט-טראומטים בסעיף קטן ונסתר. עכשיו כל המחירון צנח. המוות של פלסטינים בלתי-מעורבים לא מחושב. חטופים שווים מעט מאוד, אפילו כשהם נספרים במאות. חיילים, מעט פחות, ומעט מאוד – כל יום הם נהרגים במלחמה שסופה לא נראה לעין. יש עוד ועוד שורות במסמך הדמיוני הזה. בסוף הרשימה נמצאים חיילים שחיים, אבל נפצעו נפשית. איפה הם בכלל? מי רואה אותם? שאדבר על "נפש אחת" ואיך שקברו אותה קבורת חמור?

מה אני אגיד שלא אמרתי כבר מאה פעם?

תדמיינו אותי הפעם לובש שק וצועק. לא, צווח.

אנחנו, מגזר המטפלים, נדרש לטפל באלפי החיילים הפוסט-טראומטיים שיציפו את מוסדות בריאות הנפש בעשור הקרוב. הם יקראו בכל מיני שמות פסיכיאטריים – "סכיזופרנים", לדוגמא – ויאביסו אותם בגלולות. הם יתאשפזו בכפייה, משפחות יתפרקו. מטפלים ימנעו מלהצביע על הקשר הסיבתי הברור. הכל כתוב מראש. היסטוריה מעגלית.

אני אומר "די למלחמה" גם כמטפל. אנחנו, המטפלים, יודעים יותר טוב מכולם מה ההשלכות של המלחמה על הישראלים. בזמן שמחירון המלחמה צונח בציבוריות הישראלית אנחנו יודעים מה המחיר האמיתי של הדברים. לא בטווח הקצר – בטווח הארוך. אנחנו מטפלים בפצועי מלחמות שהסתיימו לפני עשרות שנים. ובילדיהם, שההדף הגיע עד אליהם.

על כל פנים, אני אהיה שם כשתצטרכו אותי, אבל אל תלכו לתוך האש רק בגלל שיש משחה לכוויות. המלחמה יקרה. די למלחמה. החזירו את החטופים. די למלחמה. ביום הכיפורים הזה עצרו והפסיקו את תמיכתכם במלחמה שתחריב גם אותנו, נפשית ובכל מובן אחר.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

אלו זמנים אפלים. ובזמנים אפלים באים אנשים עם פתרון הקסם של שינוי נקודת הייחוס, של ה"לתת להכל לזרום דרכך", של להזכיר ולומר, שאין אפשרות להשפיע על המציאות אז נשאר לנו רק לפסל את נפשנו כדי שתעמוד בקשיים.

ההתחפשות המוכרת הזו של הפסיכותרפיה למשהו א-פוליטי.

מול זה אני מציב את השאלה – האם באמת זו הדרך הטובה ביותר לחזק את הנפש אל מול הכאב הבלתי-נמנע? או שזה חוזק שמביא לשבירה אינסופית? חוזק-למראה, חולשה-בפועל? אולי דווקא "לקרוס" מתאים יותר? אולי מעבר לייאוש המר יש דבר גדול? אולי להיאבק במציאות מאבק אולי-אבוד-מראש זה יותר טוב, יותר מחיה, לנפש? אולי לתקווה הקטנה יש ערך גדול?

אני לא יודע מה התשובה הנכונה, אני לא כתבתי את המבחן.

בעיתון יש פיסיכיאטר, פסיכולוג ועוד גבר מדופלם, שכולם כותבים בשבחי ההתאמה. קול אחד, מנוסח בכל מיני דרכים. אנשי הטיפול כותבים חזק, ברור, משכנע. זה מעיק בעיניי.

אני לא אומר שזה לא מפתח אחד ולידי ליציאה מהדיכאון והחרדה. אני אומר שזה רק מפתח אחד ויש עוד הרבה מפתחות על השרשרת. העריצות של המפתח הזה מטרידה אותי. די כבר עם הפסיכולוגיה הדלילה הזו. תנו לי משהו עשיר מזה בתקופה של עוני.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

דווקא עכשיו – להתנקות.
לחיות מחוץ להתמכרויות ולא בתוכן. דווקא עכשיו שהמתח בלתי נסבל ויש מעין לגיטימציה חברתית סמויה לקרוס למוכר וההרסני – הסמים, האלכוהול, המין, המחשב וכו' וכו'. דווקא עכשיו למצוא את החברותא. ולהתאמץ.
אמרו את זה בקול לעצמכם כמו בקסטה ישנה של עזרה עצמית. ככה אני אומר לעצמי.
ואם נופלים – בלי אשמה, אבל גם בלי גאווה ותירוצים. פשוט מה שהיה היה. זה קשה מאוד. זה קשה נורא.
דווקא עכשיו כשקשה כל כך לחיות, דווקא עכשיו לחיות באומץ.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

 

(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)

פיט ווקר, "ס-פטס"ד: מהישרדות לשגשוג" (C-PTSD). ביקורת ספרים מס' 10. האזנתי באנגלית, לא קיים תרגום לעברית.

הגעתי אל הספר דרך המלצה. ההמלצה הגיעה מחברה (תודה יעל פיקר) ששמעה עליו בפודקאסט (תודה יפעת פרס). בפודקאסט רואיינו שני מטפלים שקראו את הספר (תודה אמיר עצמון ואור נתנאלי). שוחחתי עם אמיר בפרטי, גם הוא הופתע ממעמדו המיוחד של הספר הזה: לא מוכר בחוגים המקצועיים כמעט בכלל, אבל בעל כמות אדירה של ביקורות מסוג חמש כוכבים ברחבי האינטרנט. מי שקוראים אותו הם אנשים שחושדים או יודעים שהם קהלו: אנשים עם ס-פטס"ד. ניכר שהספר פונה אליהם והם מעריכים את זה מאוד.

(שימו לב, כמו הביקורת על ספרו של גאבור מאטה, זוהי ביקורת מפורטת במיוחד. הביקורת התחילה בסקירת מעמדו של הספר, היא תמשיך למאפייניו הצורניים, משם הלאה לעיקרי התוכן ובסוף – לשאלות שהוא הציף בי, ושאני חושב שעלולות להטריד כמה מהקוראות.)

זהו ספר דחוס, ארוך ונטול תעלולי כתיבה. הוא כאילו נכתב לפי כללי הכתיבה שעליהם הורה ג'ורג' אורוול בחיבורו על הכתיבה הטובה. הכלל העיקרי שהנחה את אורוול בספריו, מאמריו וכתיבתו העיתונאית היה: אל תבזבז את האנרגיה של הקוראת, אם אפשר לומר את זה במילים פשוטות יותר, בלי דימויים פתלתלים ובלי מילים מיוחדות ששאולות משפות אחרות – תעשה את זה. תתקשר. פיט ווקר לוקח את הכלל הזה לקצוניותו המקסימלית, והספר עשוי ממספר אדיר של תתי-פרקים קצרים בהם מוסבר בזריזות רעיון אחד אחר השני. הדוגמאות שמשובצות בו לקוחות מעולמו האישי של המחבר או מעולמם של מטופליו והן זריזות ותמציתיות. ווקר מעוניין להעביר מידע מועיל לקוראותיו. הנושא בדמו ואין לו רגע לבזבז על ניפוח האגו שלו. לפחות זו התרשמותי מסגנון הכתיבה שלו.

הספר הזה עוסק כאמור בס-פטס"ד. ראשית מרחיב ווקר את ההגדרה לתופעה שהניחה הגדולה מכולן, ג'ודית לואיס הרמן. הוא מסביר שבעיניו, ס-פטס"ד היא עניין התפתחותי. הוריו של האדם מטילים בו דופי. בהזנחה, בהתעללות (על כל צורותיה) – הן מטביעים בתינוק, בפעוט ובילד מעין טראומה מתמשכת, שבניגוד לפטס"ד "רגיל", היא לא שמורה בבועה של זיכרון קפוא החוזר ותוקף את האדם, אלא יוצרת למעשה את התשתית הנפשית שעליה לאחר מכן הוא נבנים שארית חייו. רוצה לומר, ס-פטס"ד הוא תוצר של בניית האדם לתוך הטראומה. אם זה נשמע מדי דרמטי וקודר, אז שווה לומר כאן שווקר אופטימי במידה רבה לגבי ריפוי אותם פצעים טראומטיים. הוא חוזר ומדגיש, קצת בדומה לדונלד ויניקוט, שמתחת לכל הס-פטס"ד נשאר האדם הבריא. המשימה היא, אם כך, לחלץ את הילד האבוד מתוך ההתניות הכואבות שהוא הוכרח לקבל אל תוכו.

זהו, פחות או יותר, המשימה של הספר הזה – לסייע לאנשים רבים ככל הניתן להשתחרר מההתניות הראשוניות של הס-פטס"ד. זוהי משימה גדולה, ולוקח אותה על עצמו אדם יומרני במיוחד, אבל בזכות הסגנון הישיר של ווקר, הוא מסוגל לכל הפחות לנסות לעמוד בה בגבורה.

על כל פנים, כבר בתחילת הספר ווקר מרעיף על הקוראים חידושים מעניינים משלו.

כך, למשל, לוקח ווקר את הרעיון של פלאשבק טראומטי ומרענן אותו. הוא טוען, שלאנשים המתמודדים עם ס-פטס"ד, בניגוד לאנשים שמתמודדים עם פטס"ד, יש "פלאשבקים רגשיים". הם לא חוזרים למאורע באופן אודיו-ויזואלי כמו שעושים בסרטים, כשיש מעבר פתאומי לסצינה מוקדמת. מצבם בפלאשבק הוא אחר – הם חוזרים לעבר, אבל ברמת הרגש בלבד. פלאשבק רגשי, לפי ווקר, יכול להיות רגעי אבל הוא גם יכול להימשך שבועות. במהלכו נמצא האדם במצב רגיש. לרוב, הוא ריאקטיבי במיוחד, הוא חש בדידות, הוא מרגיש את אימת הנטישה, הוא מבקר את עצמו ואת הזולת בלי הפסקה, והוא סובל. מעל הכל הוא סובל מבלי להבין את מקור סבלו. כפי שאמרתי, זהו ספר תכליתי ביותר. ראשית כל מבקש ווקר מאיתנו לזהות את הרגעים האלו. לאחר מכן, הוא מציע שורה של צעדים שכדאי מנסיונו (שכחתי להזכיר אבל ווקר בעצמו מתמודד עם ס-פטס"ד, והספר הוא גם פרי מחקרו האישי) לנקוט בהם כאשר הפלאשבק הרגשי מתחיל.

אם כך, תחילת הספר עוסקת בפלאשבקים ובארבעת טיפוסי הטראומה. טיפוסי הטראומה – זהו רעיון שכבר חילחל אל העולם הפסיכולוגיה הפופולארית. אלו הם: פייט (הלוחם-ת), פלייט (הבורח-ת), פריז (הקופא-ת) ופון (המרצה). אשים בתגובות לינק לפודקאסט שהזכרתי לעיל, בו נידונים ארבעת הטיפוסים בהרחבה. על כל פנים, כל טיפוס סיגל בילדות יחס אחר לאלימות ההורית. יש שנאבקו בה וממשיכים להיאבק גם בבגרותם. יש שנמלטים אל משהו אחר ובבגרותם סובלים לרוב מהתמכרויות. יש שקפאו והתכנסו, והיום קופאים ומתכנסים. ויש שניסו בכל מאודם לרצות את הוריהם כדי שלא יפגעו בהם והיום הם מאמצים את הגישה הזו כלפי אנשים אחרים. ווקר מסביר את ההיסטוריה הפסיכולוגית של כל טיפוס ואז ניגש לדון בתערובות של הטיפוסים שיכולות להימצא באדם אחד, הקשיים שהתגובות הללו מערימות על האדם והדרכים השונות להיחלץ מכל פגיעה. זהו חלק כואב לקריאה אבל מתגמל מאוד לדעתי. קל היה לי יחסית לקטלג את עצמי ואת חבריי, וזה נתן לי הסתכלות רעננה על דברים רבים.

אזכיר עכשיו בקצרה את הנושאים הבאים בספרו של ווקר. ווקר עוסק בפירוט בפונקציה של "מבקר פנימי" – רכיב נפשי שמתפתח אצל הילד ואחר כך רודף אותו בביקורת עצמאית דוקרנית וממיתה – ובפונקציה של "מבקר חיצוני" – רכיב דומה ל"מבקר הפנימי" שחיציו מופנים החוצה אל העולם במקום פנימה אל הנפש עצמה. ווקר גם מדבר על תהליכים בריאים של התאבלות על הילד שהיינו. בכל הנושאים האלו הוא מכליל בכתיבתו גם התייחסות מדוקדקת לאתגרים שיכולים לעלות בהתמודדות עם כל הבעיות שבאות על המתמודד. כך, למשל, הוא ידבר על הצורה שבה כדאי לרתום את השינאה של אותו קול ביקורתי ולנתב אותה אל הקול עצמו, או שהוא ידבר על הסיטואציה האפשרית בה התקדמות איטית במיזעור הקול הזה יכול לספק לו דלק ובכך להעצימו ("אתה לא מספיק טוב כדי להילחם בביקורת העצמית שלך"). כפי שכבר הערתי, סגנונו המקיף אך התמציתי של הספר הופך אותו למעין מדריך או מפה שאמורים לסייע לאדם בתהליך החלמתו מס-פטס"ד. זה ניכר מאוד בפרקים האלו.

עד כאן עיקרי הספר. להלן התהיות העיקריות שעלו בי.

מיקום הפגיעה בינקות, תיאור הפוגע כהורה: לאורך כל הספר, נשאר ווקר מסור לקונבנציה הפסיכואנליטית, שהשנתיים הראשונות של האדם הן אלו שקובעות את מבנה נפשו הבסיסי ולפיכך, שבהן מתעצבות כל העצירויות ההתפתחותיות. אלו שאחראים, הן להתפתחות התקינה והן לפגיעה בה, הם שתי הוריו של האדם. ווקר מתאר מגוון של דינמיקות ילד-הורה וקושר אותן לדפוסים נפשיים-חברתיים בחיי האדם הבוגר. מצד אחד, זה מאפשר לו להתמקד בכמה הקשרים הנחשבים לשכיחים (הורים נרקסיסטיים וכו'). מצד שני, זה מגביל אותו ומגביל את הקוראת. אני חושב, למשל, על ס-פטס"ד אצל אוטיסטיות שנגרם מהתנגשויות בין הפרט לסביבה לא רק בשנתיים הראשונות אלא לאורך כל הילדות והנערות, ואולי כל החיים. אני גם חושב על האפקט הפוצע של התעללות בילדים מצד ילדים אחרים במסגרות החינוכיות. איך מרחיבים את מסגרת ההתייחסות של ווקר כדי שתכלול גם את האנשים הללו? זו שאלה שמעסיקה אותי. וברור לי שעבור אנשים רבים, היחס בבית התמזג בכל מיני אופנים עם היחס שלו הם זכו בזירות אחרות של חייהם המוקדמים. גם למיזוג הזה לא הרגשתי שווקר נותן תשומת לב מספקת.

בנוסף, בתפיסתו של ווקר, מרבית ההגדרות הפסיכופתולוגיות יכולות להתכווץ ולהיכנס אל תוך ההגדרה האחת ס-פטס"ד. יש בזה אמירה כמו-אנטי-פסיכיאטרית שאני באופן אישי מתחבר אליה מאוד. כן, הכל בסופו של דבר הוא טראומה. טראומה היא עיסוקנו העיקרי. ואם זאת, בעיקר ברגעים שבהם ווקר רומז שאדה"ד הוא ס-פטס"ד אך לא רק, לאורך הקריאה התעוררה בי תחושה לא נעימה שמשהו באבסולוטיות הזו, השואבת לתוכה את הכל ומנסה לבסס את עצמה כעליונה על הכל, היא דבר שזמנו עבר. או לפחות, שזמנו היה צריך כבר לעבור. שוב, ווקר נקרא בצורה חלקה יותר כשהוא נמהל בחשיבה ביקורתית. ס-פטס"ד הוא דבר שמתחבר ומתערבב עם מגוון של דברים אחרים. הוא לא כל הדברים כולם.

ישנה שאלה נוספת, מתבקשת ומוכרת, שעלתה לי במהלך האזנה לספר, וקצרה היריעה מלתהות עליה כאן: מה ממדי התופעה החברתית של ס-פטס"ד? האם היא היא הייתה מצומצמת וגדלה? האם היא הייתה אדירה ונשארה אדירה? ייתכן ואשוב אליה בעתיד הקרוב.

לסיכום, מדובר בספר שהיה אמור להיות חלק מהקאנון אבל מסיבה לא ברורה, לא נכלל בו. הוא חתרני במידה, אבל גם די שמרני במובנים אחרים. הוא חד וברור, ואת זה אהבתי בו מאוד. הוא מנסה לעזור לכולם – מתמודדי ס-פסט"ד, מטפלות וסתם סקרנים (שיכולים לגלות שהם מתמודדי ס-פטס"ד) – וממה שאני רואה, עושה עבודה טובה בכך. אני ממליץ עליו בחום. קראו אותו כדי להבין את עצמכן טוב יותר, אבל שימרו על ראש פתוח, בחנו אותו על הנפש שלכם ותראו אם הוא עוזר לכן באמת או לא.

(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)

לצפייה בפוסט בפייסבוק