כשאנשים פונים אליי ורוצים לעשות פגישה בגישת הדיאלוג הפתוח, לרוב עולה השאלה הבאה: איך מביאים – ממש פיזית לפעמים – אדם שנמצא במשבר נפשי אל הפגישה? לכאורה להביא את שאר האנשים אל הפגישה זוהי משימה קלה יותר, ואילו אותו אדם, שמרגיש כמו החלק החשוב ביותר בקיום הפגישה, לא רוצה ממש להשתתף בה (ולפעמים ממש לא רוצה).
מנסיוני, יש כמה נקודות שכדאי לקחת בחשבון כשמזמינים אדם לפגישה דיאלוגית.
חשוב לומר שזה נסיוני, אבל אלו לא מילים שחקוקות בסלע – על הכל אפשר לדבר, את הכל אפשר לבחון. בהחלט ייתכנו מקרים שבהם הרעיונות המובאים כאן יהיו לא לגמרי (או לגמרי לא) מתאימים.
להזמין (ולא להשתמש בשום מניפולציה)
במקום לחשוב על מה שיכול לפתות את בן המשפחה הזה אל הפגישה, או איך אפשר להערים עליו שיבוא – אני מציע לחשוב על הדבר כולו כהזמנה. הזמנה משמעותה – הצעה להשתתף, שייתכן ותדחה. לרוב, ככל שמפעילים יותר כוח על האדם, וככל שיותר מנסים לכפות עליו את המפגש, ככה גובר בו הכוח הנגדי והוא פחות להצטרף לפגישה. מכאן חשוב לבוא בצורה רגועה, פתוחה להקשבה, ישירה ומוכנה גם לקבל תשובה שלילית. ההכרה באפשרות של סירוב להזמנה היא לא רק ריאלית (לרוב באמת אין דרך לכפות על מישהו השתתפות בפגישה דיאלוגית משום שזהו מפגש המבוסס על השתתפות וולנטרית), אלא היא גם מאפשרת למזמין לגשת אל המוזמן בצורה נעימה.
להדגיש את האופי הקבוצתי של דיאלוג פתוח
עניין זה חשוב שיהיה ברור לכל המשתתפים במפגש: המלווים הדיאלוגיים נמצאים בשיח עם כולם, לא רק עם האדם שאליו עיני בני המשפחה נשואות. לא פעם, הפוקוס בשיחה משתנה ואנחנו זזים משיחה על החוויה של אדם אחד אל החוויה של אדם אחר. עבור האדם המוזמן, מסר של "המפגש הוא של כולם ועבור כולם" יכול להיות מסר מעודד, במיוחד אם הוא חושש שכל העיניים יהיו מכוונות אליו, שהוא יותקף על ידי הקבוצה או שהקבוצה בכלולתה תפנה להפעת לחץ חברתי עליו לעשות משהו.
אם הקבוצה נפגשת איתו ובלעדיו – עניין זה יכול להדגיש את הנקודה הזו. אז באמת ברור לכולם שכל מי שמשתתף עושה זאת מרצונו החופשי וכדי לדבר על נושאים המעסיקים אותו. שוב: יסוד הכנות כדאי שיעלה על כל היסודות האחרים. אם הפגישה אינה מאמץ משותף להגיע לשיח של כולם עם כולם, עדיף שלא לומר זאת.
להתייחס אל הפחדים המסויימים של האדם
בעניין הזה כבר נגעתי מעט קודם לכן ועכשיו ארחיב עליו את הדיבור. שאלו את עצמכם: מה מפחיד את האדם שאני רוצה להזמין לפגישה? האם הוא מפחד, כאמור, שכולם "יתנפלו" עליו? שידחקו בו לעשות משהו שהוא לא רוצה כמו להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית או ליטול תרופות פסיכיאטריות מסויימות? האם רוצים ממנו שהוא יקבל טיפול נפשי פרטני והוא לא מעוניין בזה, או לא בטוח שהוא מעוניין בזה? או אולי הוא חושש מהמלווים הדיאלוגיים – שהם ינהגו בו בתוקפנות או באלימות? שהם לא יבינו אותו? שלא ינסו אפילו?
לכל אדם יש פחדים המונעים ממנו להצטרף לפגישה כזו, עם בני משפחתו ומטפלים הזרים לו, ומבלי להרגיע את הפחדים האלו, ישנו סיכוי נמוך שהוא יבוא אל הפגישה, גם אם חלק ממנו רוצה בכך.
לשוחח על להזמין
פעמים רבות ישנו צורך לדבר על עצם ההזמנה. כלומר, לקיים פגישה שבה חושבים על ההזמנה – על הפחדים של המוזמן, על הקשיים שעלולים לעלות ועל סוגיות נוספות שקשורות לפעולה המורכבת הזו.
מעניין אותך לקבוע שיחה טלפונית בחינם ולדבר על זה? אולי לקבוע כך פגישה של דיאלוג פתוח?