אני כנראה האדם הראשון שהרצה על דיאלוג פתוח בישראל. ב-2013 נתתי שתי הרצאות קצרות על דיאלוג פתוח, למרות שבאותו הזמן בעצם לא ידעתי על הגישה הזו כמעט כלום. כמה שנים אחר כך הרצתי בפני כ-200 איש ואישה בהיכל ענק ליד ירושלים. גם אז התקשתי מאוד להעביר את גדולתה של הגישה הזו במילים פשוטות.
כמו אז, גם היום זה לא פשוט להסביר את הגישה הדיאלוגית. הרבה תיאורים שלה נשמעים אווריריים מיד מחד וטרחניים מדי מאידך.
ובכל זאת, אני מאמין שחזרה אל השאלה הזו הכרחית, במיוחד בהתחשב בפריחה העצומה שהתחום הזה עושה בישראל. הסבר תמציתי, מדוייק וחי של הגישה הפך למעין דבר שאנחנו מוכרחים עכשיו לספק. אנסה להסביר מה אני עושה ומה אני מציע במילים הכי ברורות שיש לי, בלי הרבה דיבור אקדמאי או שיח פסיכולוגי מקצועי.
דיאלוג פתוח מציע לאנשים במשברים הצעה פשוטה: בואו לשיחה.
דיאלוג פתוח התפתחה מתוך הטיפול המשפחתי, אבל בשונה ממנה, כל מי שאתה רוצה להזמין למפגש – אפשר להזמין. זה כולל חברים וקולגות. זה כולל אפילו מטפלים או נציגים של גורמי סיוע שרלוונטים לך (סל שיקום לדוגמא).
עוד בשונה מטיפול משפחתי (כפי שהוא מוכר לרוב האנשים), אין לשיחה כיוון מוגדר מראש. לא מפעילים על מי שהגיע "התערבות". מי שנוכח קובע את נושאי השיחה. משמעות הדבר היא מאוד גדולה: המלווים מסייעים בהנעת השיחה, אבל את הכיוון קובעים שאר חברי המעגל.
דיאלוג פתוח הוא גם לא קמפיין לשכנוע אדם במשהו – אשפוז, נטילת כדורים וכיו"ב. זהו מעגל וולנטרי במהותו.
עד כאן בנוגע לדברים שהדיאלוג הפתוח לא מותאם אליהם. אבל מה כן מוצע במסגרת הפגישה הדיאלוגית? בתמצית, זהו מקום לדבר בו, לא רק על מה שקל לדבר עליו (בשביל זה לרוב לא זקוקים אנשי מקצוע) אלא גם על דברים קשים ומורכבים. למעשה זהו מיכל לצרכים, לציפיות ולדאגות שלכם. לכל מה שתרצו לשים בו. לא יודעים מאיפה להתחיל? גם על זה אפשר לדבר.
במה זה שונה מסתם שיחה? המלוות בדיאלוג פתוח מיומנות בהחזקה של המעגל הזה. הן שומרות על ביטחון המשתתפים, אבל לא רק – הן שואלות שאלות, משוחחות ביניהן ובמגוון דרכים, מסייעות לשיחה "לזרום" ו"להיפתח". אלו מיומנויות מורכבות שקשה לסגל, ובכל זאת המלוות הדיאלוגיות מתמקצעות בהן. להישאר סקרן גם במצבי משבר – זה אחד מעיקרי המלאכה הזו.
ברור לכל מי שנמצא בנקודה קשה בחייו או בחיי משפחתו שלא קל להניע דיאלוג כנה במקומות כאלו. הדבר הפשוט לכאורה הזה הוא בעצם דבר מורכב וקשה מאוד.
ישנן עוד מונחים ועוד רעיונות שמאפיינים את הדיאלוג הפתוח, ועליהם נוטים אנשים שנחשפים לגישה לתהות. הנה כמה מהם.
הרבה אנשים תוהים למה צריך שני מטפלים ולא מספיק אחד. יש מגוון תשובות לזה, ושתי החזקות ביותר בעיניי הן: קל יותר להימצא במצבים מורכבים רגשית ביחד (ולשאת קשיים שעולים מהם) וגם – העבודה בצמד מאפשרת שיח עשיר יותר, מגוון יותר.
בדיאלוג פתוח המעגל מוביל את השיחה ובוחר נושאים. לפעמים אנשים מגיעים אל המפגש עם רצון לקבל תשובות ברורות מנשות המקצוע שהם פוגשים, וככה נולדה עוד שאלה נפוצה לגבי הגישה: אם אצטרך ייעוץ במשהו, לא תייעצו לי? אני חושב שלמרות שחלקים מהפגישות הדיאלוגיות יכולים לעסוק במעין ייעוץ חד-צדדי (המלווה הדיאלוגית נותנת עצות לפונים) – זה בהחלט לא העיקר של הפגישה. העיקר הוא קיום שיח רחב בין המשתתפים.
אנחנו לרוב נפגשים בבתים של אנשים. אבל זה נגזרת של הגמישות שלנו – אנחנו יכולים לרוב להיפגש בכל מיני מקומות. העיקר הוא שיהיה נוח לחברי הרשת להגיע ולהפגש.
אסיים כאן, ולא בגלל שחסרים היבטים של הגישה לבאר, אלא בגלל שיש עוד דברים רבים לומר ואי אפשר לומר את כולם. אם הדברים האלו מעניינים אותכם, דברו איתי ובואו נקבע פגישה: