יש כמה דרכים להסביר מה זה טק"א – טיפול קהילתי אינטגרטיבי (טק"א בעברית, ICT באנגלית ו-ITC בפורטוגזית):
זה כל מה שדמיינתי שעבודה סוציאלית קהילתית צריכה להיות – והתאכזבתי שלא; סוג של טיפול מובנה בקהילה שלמה שמושתת על כבוד עצום לידע שכבר חי וקיים בה;
זה מעין "דיאלוג פתוח" עם קבוצות בינוניות/גדולות/עצומות (לעתים סשן אחד נעשה עם 200 איש-ה!);
זו גישה שלמרות שעובדים לפיה מעל 40,000 מטפלים-ות בברזיל לבדה – ואני בכלל לא מדבר כאן על המספרים של כל אמריקה הלטינית – היא כמעט ובלתי ידועה מחוץ לאותו חלק בעולם; אז אל תתביישו שלא הכרתם אותה;
זה משהו שיכול להניע שינוי דרסטי בצורה שבה אנחנו מטפלים כאן בישראל, ובדגש חזק על ההתמודדות שלנו עם מאסות אדירות של מטופלים שלא מקבלים מענה טיפולי (בעקבות האסונות הלאומיים האחרונים שלנו ובכלל); לדעתי, זה יכול מאוד להתאים לקהילות כאן בארץ, לתרבות המקומית שלנו;
ולבסוף – זו גישה שאני מקווה להביא ולהתאים לישראל בשנים הקרובות, בדיוק כמו שעשיתי עם הדיאלוג הפתוח מאז 2013. גם הפעם, מדובר במשימה קשה בצורה בלתי רגילה, יומרנית בטירוף, אז לבינתיים אני מבקש רק לפתוח צוהר לשיחה על זה. צוהר קטן וחשוב.
שימו לב – הפוסט הזה מסתיים בהזמנה לקבוצת וואטסאפ המיועדת לכל מי שהסתקרנו ורוצות לחשוב על זה עוד.
הנה הסבר על הגישה שמצאתי בתוך אחד מהמאמרים היחידים שנכתבו עליה באנגלית ושתרגמתי יחד עם צ'אט-ג'יפיטי:
"גישת טק"א נולדה בשנות ה-80 בשכונת העוני פירמבו שבעיר פורטלזה, בצפון-מזרח ברזיל. היוזמה הוקמה על ידי אדלברטו ברטו, בתגובה למצוקה הקשה של תושבי האזור שחיו בתנאים קשים של עוני והזנחה וללא גישה לטיפול נפשי נגיש.
המפגשים של טק"א יצרו מרחב שיח פתוח, שבו אנשים מהקהילה הוזמנו לשתף את סיפורם האישי מתוך מקום של מומחיות בחוויית החיים שלהם. המטרה הייתה להקשיב, להגיב, לשתף וליצור חיבורים חברתיים מחזקים.
ברטו, פסיכיאטר שלמד גם טיפול משפחתי, אנתרופולוגיה, תאולוגיה ואתנופסיכיאטריה, החל את עבודתו באוניברסיטה הפדרלית של סיארה, שם טיפל במטופלים בקהילה והפעיל תוכנית התמחות לסטודנטים. אחיו, איירטון ברטו – עורך דין שעסק בזכויות אדם – הפנה אליו תושבים מהשכונה שנתקלו בקשיים לקבל טיפול נפשי בבתי חולים.
בשל ריבוי הפניות, ברטו וסטודנטים שלו החלו לצאת לשכונות עצמן, והקימו מערך סיוע ומעקב. כבר ביום הראשון חיכו להם 30 איש, והמספר רק הלך ועלה. מתוך צורך לתת מענה לכולם, הם החלו לקיים שיחות קבוצתיות פתוחות מתחת לעץ קשיו – בהן כל אחד יכל לשתף את אשר ליבו. האחרים הגיבו באמפתיה, חמלה ותחושת שותפות.
דווקא התגובה החברתית של המשתתפים התגלתה כמרפאה יותר מאשר המומחיות המקצועית של המטפלים. אנשים חלקו כאבים עמוקים – התמכרות של בן משפחה, חוסר תעסוקה, אובדן – ודרך ההקשבה ההדדית נוצרה תמיכה אמיתית ותחושת תקווה.
כל מפגש טק"א, בין אם פיזי ובין אם מקוון, נמשך כשעה וחצי ובמהלכו נרקם נרטיב משותף. התהליך בנוי מחמישה שלבים מרכזיים שמאפשרים דיאלוג ושיתוף פעולה בין המשתתפים בקהילה: בתחילה מתקיימת קבלת פנים, שמטרתה ליצור תחושת ביטחון, שייכות ונינוחות בקרב המשתתפים. לאחר מכן מתבצעת בחירת נושא משותפת, כך שהשיחה תתמקד בדבר שמעסיק את חברי הקבוצה באותו הרגע. השלב השלישי הוא מתן הקשר, שבו המשתתפים מוזמנים להרחיב על הנושא בהקשרים תרבותיים, חברתיים ואישיים. בשלב הרביעי מתבצעת העמקה ודיון (פרובלמטיזציה) – המשתתפים מעלים שאלות, משתפים סיפורים ומביטים יחד במורכבות. לבסוף מגיע שלב הסיום והסיכום, שבו כל אחד מבטא מה לקח מהמפגש, תוך יצירת תחושת סגירה והמשכיות."
אוקיי, לאן ממשיכים מכאן? פתחתי כאמור קבוצת וואטסאפ למתעניינות בנושא. הצטרפו ושלחו את הלינק לחברות וחברים שמובילים קהילות או עוסקים בארגון קהילתי כלשהו: להצטרפות לקבוצת הווטסאפ "מתעניינות בטיפול קהילתי אינטגרטיבי בישראל".