בחודשים האחרונים ביליתי לא מעט זמן בבתי חולים. בעיקר במחלקת השיקום של בי"ח שיבא. אני מלווה בן משפחה קרוב שנפצע בחרבות ברזל.
ופעם בכמה ימים אני נזכר בעצב ובכעס במאמר מתחילת המלחמה של צבי פישל, מי שהיה יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל (ובגדול, מחביבי התקשורת הישראלית, שכן הוא מרואיין כל הזמן ברדיו, בעיתון ובטלויזיה). הוא ניסה להרגיע שם ולומר שפוסט-טראומה היא דבר נדיר משאנחנו חושבים, ושהיא לא תתפתח במרבית המקרים, אף על פי שרבים כל כך עברו (ועוברים) אירועים טראומטיים קשים בתקופה הזו. הוא גם הציע שם לחיילים לא למהר וללכת לטיפול נפשי מקצועי, אלא לפנות למפקד שלהם ולשוחח איתו. הבהלה מהפוסט-טראומה, הוא ניסה לטעון, פוגעת בחוסן הלאומי שלנו. ככה לפחות אני הבנתי את המסר שלו.
אלפי חיילים מצטרפים לאלפי עקורים ותושבים מהנגב המערבי, ומתוך המאסה האנושית האדירה הזו שחוותה טראומות נוראיות, יש פלח עצום שמתחיל עכשיו את ההתמודדות שלו עם פוסט-טראומה. אני רואה את זה בבתי החולים. שומע את זה מהחיילים. הם פוגשים אנשי ונשות טיפול צעירים, בתחילת דרכם, כי המערכת הציבורית לא משלמת שכר חיים למטפלים ומטפלות. וזה לא פחות מאסון לאומי, מה שקורה כאן. יש המון מטופלים חדשים והמערכת, אחרי שנים של הרס זדוני מצד הממשלה, לא בנויה לסייע להם.
נבואת זעם פופולארית בקרב אנשי ונשות טיפול בימים אלו: עוד תשמעו על המטפולים האלו הרבה בשנים הקרובות. המכורים, האובדניים, המשוגעים של חרבות ברזל. הם יגיעו בגלים גבוהים.
יש לי כבוד מסויים לרצון הזה, שיש להרבה אנשים, להרגיע ולחזק; לומר: "אנחנו חזקים, אנחנו נעבור את זה בשלום" – אלא שבאופן קצת פרדוקסלי והרבה הגיוני, לא נעבור את זה בשלום אם לא נכיר באתגרים שבדרך. כדי להיות אופטימיים צריך להיות ריאליסטיים, ובשביל להיות ריאליסטיים צריך להיות פסימיים, לפחות באופן זמני.
אני משוחח עם אנשים במחלקות שבהם אני מסתובב, ואני רואה תמונה נפשית קודרת מאוד. הלוואי והייתי רואה משהו אחר, כי אז הייתי יכול לספר על משהו אחר.