חיזיון

חיזיון שהיה לי:

העולם הטיפולי מורכב משני סוגים של קהילות טיפוליות: קהילה נוודית וקהילה קבועה. שני הסוגים הם קהילות בפני עצמן, כלומר – במקביל להיותן ארגונים טיפוליים, הפרטים בתוכן מקיימים גם חיי קהילה. הקהילות הללו באות במגע עם אנשים שצריכים ריפוי נפשי ומסייעות להם כמיטב יכולתן. שני הסוגים נבדלים בצורה שבה הם עושים זאת – ה"קהילות הנוודיות" נכנסות לקהילה שכבר קיימת (אפשר לחשוב על קהילות שמאורגנות כבר היום סביב תפיסה דתית, על קהילות תעסוקתיות כמו חברות בע"מ או על קהילות אתניות, אקטיבסטיות ותרבותיות) בעוד ש"הקהילות הקבועות" קולטות אל תוכן פרטים או קבוצות שזקוקים למרחק מסויים מקהילות הבית שלהם. המגע עם הקהילות הטיפוליות הוא וולנטרי לגמרי. כלומר, אין לך הכרח להכנס לקהילה קבועה כלשהי או לקבל את הכניסה של קהילה נוודית אל תוך המרחב שלך. הכל חופשי ותלוי ברצון המשתתפים. כל קהילה טיפולית קובעת את החוקים שלה באופן דמוקרטי – מה מקובל בעיניה ומה לא. אין שום אכיפה אלימה, רק הוצאה של אדם מהקהילה.

אפשר להמשיך עם הדמיון הזה עוד ועוד…

החיזיון הזה עלה לי מתוך שיחות שנערכו בכנס ISPS ישראל האחרון – 'פסיכוזה: בין בדידות לקהילה' (16-17/12/18).

שמעתי שם הרבה שאלות שהעסיקו אותי מאוד.
עובדים בחלופות האשפוז דיברו על תחושה של חוסר הביטחון האופף אותם בהעדר חוקים ברורים; וגם – לאורך כל שני ימי הכנס היו הרבה שיחות על פירוק של מבני כוח דכאניים בתחום ברה"ן; היו שדיברו בעד שינוי יסודי של בתי החולים הפסיכיאטריים, ממוסדות טוטאלים אל מרכזי קהילה; והיו גם הרבה משתתפות בכנס שהציגו חיבורים מרתקים בין קהילת המתמודדים וקהילות גיאוגרפיות – קהילות של תושבי שכונות, למשל.

הרגשתי ששוב ושוב אנחנו נעים אל שאלות פוליטיות. אנחנו שואלים, איך צריך להיות הכוח מחולק בתוך שירותי בריאות הנפש? איך מסייעים לאנשים הנמצאים במשבר בצורה שלא תפגע בהם אלא תטיב איתם?

השאלות הפוליטיות הן גם שאלות טיפוליות, כי בעצם אנחנו שואלים: איך נמצאים בדיאלוג עם אדם שונה, בלי לבטל אותו או להתבטל בעצמנו?

והיו גם הרבה תשובות בכנס הזה (שיצרו בעצמן עוד שאלות, כפי שתשובות טובות עושות בדרך כלל), וכולן הדגישו את החשיבות העצומה שיש בתוך הטיפולים החדישים לעקרונות של חירות וחופש. רק ככה אפשר, ככל הנראה, לשמור על ריבוי קולות, אלמנט הכרחי בריפוי של מה שמכונה "מצבים פסיכוטיים".

אולי כשקראתן את הפסקה הראשונה חשבתן לעצמכן שאני מדבר שטויות, אבל בעצם, כמה רחוק המצב הנוכחי, עם הבתים המאזנים ושירותי הטיפול הביתי, מהחזון הזה? כמה שונות הקהילות הדימיוניות האלו מקואפרטיבים של מטפלים שקיימים כבר היום בישראל?

אשמח מאוד לשמוע את דעתכן על הרעיונות הלא-מעובדים האלו!

ואסיים בציטוט ממאמר של הוגה הדעות הבריטי קולין ווארד:

כל הבעיות החברתיות שאנחנו נתקלים בהן מציבות בפנינו בחירה בין פתרונות חירותניים ופתרונות סמכותניים, והטענה המרכזית בעד הפתרון החירותני היא שהוא יעיל יותר – כלומר, שהוא ממלא את המטרה שלשמה הוא נועד בצורה טובה יותר.