מדי פעם אני חושב על שרשראות טיפוליות.
כל כך הרבה מעולם הטיפול מבוסס על זוגות – מטפלת ומטופלת, מטפלת ומדריכה (ואולי גם למדריכה יש מדריכה משל עצמה) – זוגות של אנשים שיושבים בחדר מבודד ומדברים. אני שואל את עצמי, למה אני צריך הדרכה? ועונה, כדי לדבר על דברים שלא יכולתי להביא בטיפול. זה כאילו שיש חומר עודף בכל פגישה כזו, והחומר העודף הזה מצריך חוליה נוספת בשרשרת, שם יעובד וייצר חומר עודף משל עצמו ("חומר עודף" יכול להיות גם: דברים שלא יכלו להיאמר במסגרת אותה פגישה הדרכה שבה השתתפתי, נגיד). אולי בעולם הטיפול זו שרשרת קטנה (כי ישנו עניין הסודיות), אבל מה עם העולם שמחוצה לה? אנשים מספרים לחברים, שמספרים לחבריהם וכן הלאה והלאה.
מעניין אם במבט מלמעלה השרשראות האלו מבצעות פעולה כוללת כלשהי.
למשל, בנושא של טראומה משנית.
כמעט כל העוסיות שאני מכיר סובלות מטראומה משנית. כולנו נחשפים במקצוע הזה לכמויות אדירות של סיפורי זוועה, ויש לזה מחיר (לפעמים כבד) על הנפש שלנו.
לאנשים מסויימים קשה להימצא במודעות מתמשכת כלפי הכאב והאי-צדק של העולם. זה מובן.
אז למה בכלל ללכת למקצוע הזה? ומהצד של המטופלת או האדם שמקבל ליווי – למה לספר?למה לחלוק את סיפורי הפציעה שלי עם אדם אחר, אם זה יפגע בו?
אז אני מעלה כאן מחשבה שהתגבשה בי אתמול במהלך פגישת הדרכה דיאלוגית (שהתקיימה במסגרת סטאז' שאני עושה בגישת הדיאלוג הפתוח יחד עם כמה מהקולגות שלי – ותודה להן): אולי בכל פעם שהטראומה מסופרת ועוברת מאדם לאדם, היא נעשית מעובדת יותר, מוטמעת יותר בחיים – ואם זה המצב, אז אולי יש משהו נכון בכך שאנחנו לא רק מקשיבים ולא רק מספרים, אלא גם מקשיבים וגם מספרים. כלומר, בכך שאנחנו נותנים לדברים לעבור דרכנו. (כמובן ש"לספר" במקרה הזה יכול להיות גם להגיד למישהו משהו כמו – "אני מרגיש את המשקל הרב של ייסורי העולם".)
ובהמשך לעניין הזה, ומבלי לסיים את המחשבה הזו בסימן פיסוק מוחלט מדי: מה קורה כשאנחנו מספרים למעגל של אנשים ולא לאדם אחד? מה שונה בזה? תחושתי היא שהפעולה של הרשת חזקה ויעילה מהפעולה של השרשרת. אני עוד חוקר את זה.