בלי הלא-מודע נישאר עם הלא-נודע

בלי הלא-מודע נישאר עם הלא-נודע.

אולי הדבר הכי קשה שצריך לעשות כל מי שעוזב את האסכולה האנליטית זה לוותר במידה מסוימת על מושג הלא-מודע.
הלא-מודע הושרש כעקרון יסוד לא רק בתרבות הטיפולית (על אסכולותיה הרבות) אלא גם בתוך ההתרבות הכללית שלנו. זה נהיה למין אקסיומה בצורת החשיבה ה"נורמלית" שלנו.
ה"לא-מודע" הוא רעיון שאומר שיש לכל אדם רובד נסתר (מעיניו, אך לאו דווקא מענינו) שמניע את פעולותיו. זוהי זירה בה לרוב נאבקים כוחות שונים זה בזה באפלה.
מאז שפרויד העתיק מניטשה את רעיונותיו, הנגיש ושכלל אותם לציבור – מושג הלא-מודע נהיה בן בית בתוך המחשבה המודרנית.
קשה לדמיין עולם בלי לא-מודע. מכאן שהיציאה בשאלה של פסיכואנליטיקאים היא מורכבת ונדירה.
אבל תנו לי להציע לכם מושג חלופי, מעין "עצם מעבר" לתיאוריה הבין-אישית: הלא-נודע.

הלא-נודע הוא פיתוח של מושג החרדה הבין-אישית בתורה הסאליבנית.
הלא-נודע הוא חלק ביחסים בנינו שלא ידוע לשנינו במידה שווה. הוא לא ידוע לנו משום שהוא טרם הוחלט, טרם עוצב על ידינו באמצעות דיאלוג.
הלא-נודע הוא חומר אמורפי וערטיאלי.
הלא-נודע הוא עתיד שטרם התוודע לתפקידו.
הלא-נודע נקרא 'השלישי' אצל ג'סיקה בנג'מין ואבותיה.
כשמדברים בדיאלוג פתוח על "סיבולת לאי-וודאות" מדברים במילים אחרות על סיבולת ללא-נודע.
דני לסרי, בהסבירו את בחטין, בובר ופילוסופים דיאלוגיים אחרים, מתאר את החלל בין בני אדם כמעין חור לבן אשר מזין אותם. זה הלא-נודע.
והלא-נודע הוא אולי גם מכניקת קוואנטים, והוא מאגיה, והוא מיסטיקה קדומה, והוא סוציולוגיה יבשושית – מה שאנחנו יכולים ליצור בסכימה של הלא-נודעים שבנינו, אם נמלא אותם בדבק הנכון.
בחזרה לסאליבן – ישנה חרדה שמתעוררת כשמשהו וודאי נע לקראתנו כמו רכבת על מסלול קבוע. ישנה, לעומת זאת, חרדה שמגיעה מאי-הוודאות של נסיעה למקום חדש, הכרות עם אנשים חדשים וכיו"ב.
זה הלא-נודע.

מה יותר מפחיד… עולם שבו אנחנו נשלטים על ידי כוחות מסתוריים בתוככי נפשנו – או עולם שבו יש לנו אחריות משותפת עם הזולת ליצור יש מאין?
…עולם שבו אנחנו עומדים במבוכה מול חברנו, והוא זה שרואה אותנו טוב משאנחנו רואים את עצמנו – או עולם שבו שנינו עומדים מבולבלים וחרדים במידה שווה אחד מול השני?

בלי לא-מודע אנחנו שווים יותר אחד לשני. יש פחות חשיבות לאינטליגנציה שלנו, ליכולת שלנו לפצח את הצופן הנפשי של הזולת. אנליזה היא ניתוח. במקום לנתח זה את זו, אנחנו חופשיים לדבר.
הדבר מתחבר לתנועה האנטי-פרשנית של הארלין אנדרסון והארי גולישיאן.
בלי לא-מודע אנחנו יכולים לתת תשומת לב רבה יותר ליחסים שנרקמים ונפרמים בנינו. אנחנו יכולים לשים משקל רב יותר לפיתוח יכולות התקשורת שלנו – הורבלית, הכלל-גופנית, הכתובה והטלפתית. בתוך התחרות הבלתי-פוסקת שלנו על זמן ומשאבים מנטליים, ויתור חלקי על הלא-מודע משמעותו גם פינוי השכל למחשבות על משפחות בהווה, חברות בהווה, חיים בהווה.
בלי לא-מודע אנחנו פחות מפחדים מעצמנו. נהוג לומר שגילוי הלא-מודע שלל מהאדם את תחושת הביטחון שבה הוא היה שרוי מאז תחילת עידן הנאורות – "אני אדון בעולמי", הוא אמר אז לעצמו, ואז בא פרויד ואמר "הלא-מודע הוא אדונך". בלי הלא-מודע אנחנו הופכים לאדונים מוגבלים. שוב אנחנו מוגבלים על ידי יחסינו עם האחר ותו לא.

בנקודה הזו, ההצמדות שלנו ללא-מודע גורמת לכל מיני שאלות לעלות:
…האם בלי לא-מודע אנחנו נטולי עבר? האם ניתקים הקשרים בין ההווה לעבר?
בוודאי שלא. עדיין ישנו זכרון. עדיין. אבל יחד עם העבר ישנם גם עתידים, והם שזורים בעבר, ובהווה. כמו כן, העבר הוא יותר שלנו, כי אנחנו נזכרים בו, ולא מישהו אחר נזכר שאנחנו זוכרים אותו בירכתי הנפש שלנו, ואז מזכיר לנו אותו.
…האם אובד לנו המסתורין של הנפש?
ייתכן. ועל כל אונקיית מסתורין אינטרא-פסיכית, אנחנו זוכים לשתי אונקיות מסתורין אינטר-פסיכית. והחלל בנינו, אין מוזר ממנו.

בלי הלא-מודע נישאר עם הלא-נודע, ומי יודע איך זה יהיה.

_____

לשיחה מרתקת על הטקסט הזה אנא ראו את הפוסט המקביל בפייסבוק לפוסט זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *