מהי החיה הנורמלית מכולן? מהו "הצמח הנורמלי" – הצמח שבהשוואה אליו כל שאר הצמחים הם לא-נורמליים? אלו שאלות מגוכחות, כמובן, כי אנחנו לא יכולים להתעלם (ולא משנה כמה עירוניים ומרוחקים מהטבע הם חיי היום-יום שלנו) מכך שהעולם הטבעי מושתת על גיוון. הגיוון הוא יסוד חוזקו. יש הרבה חיות והרבה צמחים, והם מקיימים כל מיני יחסים מורכבים ביניהם. אין בהם אחד שהוא העיקר וכל השאר – שוליים; אין אחד שהוא טוב – וכל השאר לא רצויים. שפע ההבדלים הוא העיקר; שפע ההבדלים הוא הטוב.
הפילוסופיה הדיאלוגית ופרדיגמת הגיוון הנוירולוגי מביאות את ההגיון הבסיסי הזה לעולם בני האדם, לחיים המשותפים שלהם. הראשונה מדגישה את הערך בגיוון של קולות בתוך מרחב שיחי מסויים, השנייה עוסקת בחוזק שעולה ממגוון המוחות השונים שמתקיימים באופן טבעי בחברה. יש להן זרועות בתוך עולם הטיפול: הגישות הדיאלוגיות והאפרמטיביות לטיפול.
כמו שהחקלאות עוסקת כיום בגידולי מונוקולטורה (גידול של סוג צמח אחד בכמויות גדולות), ככה גם רבים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה נוטים לפתולוגיזציה של המגוון ולמונולוגיציה של התקשורת. הכל מתאחד – "שפה אחת ודברים אחדים" בלשון התורה. זה לא דרך הטבע, והתוצאה עגומה.
מיהו האדם הנורמלי?
"הרעיון של "המוח הנורמלי" או "האדם הנורמלי" הוא רעיון שאין לו תקפות מדעית אובייקטיבית יותר – או תכלית טובה יותר – מאשר הרעיון של "הגזע העליון"." (ד"ר ניק ווקר)