אלו זמנים אפלים. ובזמנים אפלים באים אנשים עם פתרון הקסם של שינוי נקודת הייחוס, של ה"לתת להכל לזרום דרכך", של להזכיר ולומר, שאין אפשרות להשפיע על המציאות אז נשאר לנו רק לפסל את נפשנו כדי שתעמוד בקשיים.
ההתחפשות המוכרת הזו של הפסיכותרפיה למשהו א-פוליטי.
מול זה אני מציב את השאלה – האם באמת זו הדרך הטובה ביותר לחזק את הנפש אל מול הכאב הבלתי-נמנע? או שזה חוזק שמביא לשבירה אינסופית? חוזק-למראה, חולשה-בפועל? אולי דווקא "לקרוס" מתאים יותר? אולי מעבר לייאוש המר יש דבר גדול? אולי להיאבק במציאות מאבק אולי-אבוד-מראש זה יותר טוב, יותר מחיה, לנפש? אולי לתקווה הקטנה יש ערך גדול?
אני לא יודע מה התשובה הנכונה, אני לא כתבתי את המבחן.
בעיתון יש פיסיכיאטר, פסיכולוג ועוד גבר מדופלם, שכולם כותבים בשבחי ההתאמה. קול אחד, מנוסח בכל מיני דרכים. אנשי הטיפול כותבים חזק, ברור, משכנע. זה מעיק בעיניי.
אני לא אומר שזה לא מפתח אחד ולידי ליציאה מהדיכאון והחרדה. אני אומר שזה רק מפתח אחד ויש עוד הרבה מפתחות על השרשרת. העריצות של המפתח הזה מטרידה אותי. די כבר עם הפסיכולוגיה הדלילה הזו. תנו לי משהו עשיר מזה בתקופה של עוני.