אני חושב על הזוועות בזמן שברדיו יש שירים נוסטלגיים על חיילים.
אני שואל את עצמי, מה אני יותר – מנותק מהחיבור או מחובר אל הניתוק? אני יותר תלוש כשאני נסוג מהשיחה הנינוחה עם אשתי אל מחשבות קודרות? או יותר משוסע ומנוכר למציאות בשלמותה כשאני שוכח לרגע את כל מה שמתחרש ומניח לעצמי לזרום עם החיים?
(זה מה שדיברתי עליו בפודקאסט שלי "מדוע ואיך אנשים משתגעים?".)
חברה עם פיצוליות היא כמו מבוך שממנו יש רק מוצא אחד – להתנתק בצורה כלשהיא.
אני רואה את זה המון במשפחות שאותן אני מלווה – מישהו לא מדבר.
אני רואה את זה על עצמי. כאן בעמוד הזה אני לא כותב יותר מדי על דעותי הפוליטיות אלא ממש בקושי ובשוליים, למרות שזה אולי הזמן שבו הכי חשוב בעיניי לומר את הדברים שאני רוצה לומר. וכן, זה קשור תמיד לבריאות הנפש, שזה הנושא שלשמו התכנסנו כאן.
אז אם אי אפשר לדבר, לפחות שנדבר על למה אי אפשר לדבר.
אהבתי את הסרט החדש של רועי אסף, "מופע טוטאל". הוא עוסק בדיוק בזה – למה אי אפשר לדבר.
למה? למה אי אפשר ממש לדבר כאן בפתיחות?
בראש פירמידת ברה"ן יש חברת כנסת, שכולם אוהבים כי היא עושה הרבה עבורנו. היא מקדמת כל מיני יוזמות חדשניות ומדברת הרבה בעדנו. במקרה, היא גם חברה ב"ציונות הדתית". היא מחליטה הרבה דברים, והראשים של לא מעט ארגוני ברה"ן בישראל לא שונים בהרבה ממנה בפן הפוליטי. כלומר, גם הם ימנים מסוג כזה או אחר.
אבל כמובן שזה לא רק זה, זה לא רק החלונות הגבוהים, הגברים המעונבים וכו'. זה גם זה שהעם עכשיו רובו ככולו חושב ימין, אוכל ונושם ימין. מי שפותח את הפה מסתכן בעונש הפופולארי של תווית ה"בוגדים" – הגליה פנימית, אבטלה, עוני. במילים אחרות, מי שמדבר בדרך כלל לא מקבל עבודה בתלוש – בטח שלא במגזר הציבורי, וגם לא לקוחות – מסיבות דומות.
למעשה אפשר לומר את כל מה שאני רוצה לומר במילה אחת: פחד. פחד מניע אותי לשתוק.
לא רק על השם שלי, ולא רק על הווה שלי ושל המשפחה שלי, אלא גם לעתיד. יש לי כל מיני רעיונות על דברים שאני רוצה ליזום וליצור, אבל אם אני אדבר בחופשיות על מה שקורה עכשיו בחזיתות, ייתכן שפרוייקטים עתידיים שלי יטורפדו עוד לפני שהם יצאו לאוויר. האם אני מוכן להקריב את העתיד למען זה?
הרבה פעמים מאז 2010, השנה שבה התחלתי לכתוב על בריאות הנפש ועל נושאים משיקים, כתבתי טקסטים מכעיסים נורא. כתבתי בזכות אולה, אברה, גליה ובזכות עוד הרבה אאוטסיידרים; כתבתי נגד הרבה אנשים חזקים בטירוף, שגם ביטאו כלפיי שנאה גלויה לא פעם. ספגתי אש בכמויות. אפילו הואשמתי ברייג'בייט. ופחדתי, כמובן שפחדתי (מתביעות דיבה וחרמות וכו') אבל לא כמו שאני פוחד עכשיו. בכל אותם שנים תמיד היה מחנה שלם שיכולתו לסמוך עליו. עכשיו כבר אין לי את פוליסת הביטוח הזה, את הגב הזה.
אלו זמנים כל כך קשים. ולעקר את הכתיבה שלי בהכרח הופך אותי לכותב טוב פחות. הטראומה מסביבי בוהקת, יש לי מסמכים שלמים לומר עליה אבל אי אפשר לעשות את זה בלי להכנס לנושאים פוליטיים מאוד. זה כמו לכתוב בלי חצי מהמקלדת. אז אני לא כותב בכלל.
זה בקצרה הסיבה לשקט שלי, ואולי בכלל לא שמתן לב ששתקתי. אני לא מאשים, ככה זה עם זה.
המחשבה שישראל איכשהו, כמו מכונת ניסים משומנת, תצליח להתמודד עם כמות הטראומה שהיא מייצרת עכשיו, הוא לא רק רעיון שגוי אלא ממש מסוכן.
לפני כמה שבועות קראתי בריפרוף עצבני איזה טקסט, איזה ראיון (ראיון אמיתי, בין שני אנשים נפרדים) ולא יכולתי להפסיק לקלל בתוך הראש. הרעיון העיקרי שהובע שם היה שישראל יכולה וצריכה להכשיר אלפי מטפלים בטראומה, כך שאלו יוכלו לעצור את פרץ הפוסט-טראומטיים שהולך וגודש את החברה הישראלית עכשיו. העניין הוצג כמו מתמטיקה פשוטה – לוקחים איקס יחידות טראומה, מחסירים מהם (פתח סוגריים) וויי מטפלים כפול זד טיפולים (סגור סוגריים), ואפשר לבטל את הטראומה הלאומית, או לפחות להחסיר אותה במידה ניכרת.
אולי זה הכעיס אותי כי גם אני חשבתי ככה בהתחלה? ואפילו כתבתי על זה כאן?
זה איזה חלום שמתרוצץ בעולם ברה"ן, איזו מין פנטזיית הצלה בחזקת אינסוף, אבל תקשיבו לי – אנחנו, ציבור המטפלים, לא נצליח לעולם לעמוד בה.
זה חלום שקשור לנהירה (המצודקת? הלא מוצדקת? מי אני שאגיד) אל האמד"ר והאמדי בשנה האחרונה. זה חלום שיש לו שורשים עמוקים, שישב וחיכה בין השורות בהרצאות בהן כונתה ישראל "אומת הטראומה" (על משקל "אומת ההייטק", כלומר לא רק מייצרים טכנולוגיות להפקת טראומה אלא גם לריפויה). זה שגעון גדלות קטן-גדול שחי בתוך שגעון גדלות גדול-גדול, כללי ולאומי יותר.
החיילים יוצאים לרצועה. הם מבצעים או רואים דברים שלא אמורים להתקיים. זוועות. אכזריות בלתי נתפסת. ואז הם חוזרים לרחובות העיר, שבהן הכל כרגיל, ולבתים שלהם, בהם מצופה מהם להתנהג כרגיל. זה לא יכול להגמר בטוב. תראו את מה שקרה לחיילים האמריקאים בויאטנם.
וכמובן שיש לנו עשרות אלפי עקורים שחייהם הוחרבו במידות שונות, וניצולים מכל מיני סוגים. ויש לנו גרעון תקציבי שהולך ותופח בחסות משרד הביטחון, ורגע ההתפוצצות שלו בינתיים כאילו מושהה, אבל כל זה לא מאפשר לנו להעצים את שירותי הטיפול הציבוריים, בטח שלא להכפיל או לשלש את התקציב שלהם או לבנות אותם מחדש בתור סכר-טראומה אפקטיבי.
השורה התחתונה היא שהיה אסון ויהיה אסון. יהיה המון פסיכוזה. יהיה המון דיכאון. תהיה המון אובדנות (בינתיים מחרישים לגבי זה, אבל פה ושם כבר מותר לפרסום, בפרסומים של "לתת" ושל "עלם" יש רמזים). אין לנו זמן לחכות עד שנכנס קולקטיבית לעידן הפוסט-חרטא, צריך להביא את היום – היום. זו בוודאות גדולה האמת.
אני מבין את הרצון לא לעורר בהלה. אני מכיר בפחד מפאניקה שרק תכלה ותייאש אותנו לפני האתגר. אבל יש מקרים שבהם צריך לשים אותם בעדיפות שנייה.
אנחנו, המטפלים והמטפלות, נעשה את מה שאפשר. נעזור כמה שאפשר. אנחנו נטפל בחיילים אכולי חרטה, בילבול וטראומה (זה יהיה חלק עצום מהעבודה שלנו בעשרות השנים הקרובות). אנחנו נקבל לקליניקות הפרטיות שלנו את המעטים שיצליחו לשלם על טיפול, וניקח פרו בונו או בחצי-התנדבות (כלומר, במגזר הציבורי) את השאר. זה פשוט התפקיד שלנו. אבל אם נהיה אובר-אופטימיים עכשיו בוודאות נסיים בתור חלק מהגל הזה, כי ניפול יחד עם כולם (זה טבעי, אבל כמה שאפשר לצמצם – עדיף). בנקודה הזו זה לא תמרור אזהרה בצד הכביש, זה תמרור אזהרה שמכה לך בצד הראש יחד עם אדם שצורח עליך בשיא הכוח: "זהירות! תהום לפניך! תפקח את העיניים עכשיו, לפני שמתחילים לעופף באוויר!".
במרדף האינסופי שלהן, הטראומה הישראלית השיגה וגברה על הטיפול – אנחנו נעים לעבר עתיד שבו שום מערכת בריאות מציאותית לא תוכל להתמודד עם כמויות השגעון, הדכאון, האובדנות וכדומה שיציפו את הבתים שלנו. אנחנו מייצרים יותר מדי כאב מכדי שיהיה אפשר לרפא.
שנים רבות אנחנו כבר שם, או בערך שם. אני עוסק במדיניות ברה"ן כבר מעל עשור. תאמינו לי. אתן לא יכולות לדמיין לאיזה קטסטרופה אנחנו הולכים. בבקשה הכניסו את הפחד הבריא מהעתיד האפל לתוך מערך השיקולים שלכן.
בתוך משוואת השלום שלנו, כשחישבנו את עלויות המלחמה, תמיד התחבאו הפוסט-טראומטים בסעיף קטן ונסתר. עכשיו כל המחירון צנח. המוות של פלסטינים בלתי-מעורבים לא מחושב. חטופים שווים מעט מאוד, אפילו כשהם נספרים במאות. חיילים, מעט פחות, ומעט מאוד – כל יום הם נהרגים במלחמה שסופה לא נראה לעין. יש עוד ועוד שורות במסמך הדמיוני הזה. בסוף הרשימה נמצאים חיילים שחיים, אבל נפצעו נפשית. איפה הם בכלל? מי רואה אותם? שאדבר על "נפש אחת" ואיך שקברו אותה קבורת חמור?
מה אני אגיד שלא אמרתי כבר מאה פעם?
תדמיינו אותי הפעם לובש שק וצועק. לא, צווח.
אנחנו, מגזר המטפלים, נדרש לטפל באלפי החיילים הפוסט-טראומטיים שיציפו את מוסדות בריאות הנפש בעשור הקרוב. הם יקראו בכל מיני שמות פסיכיאטריים – "סכיזופרנים", לדוגמא – ויאביסו אותם בגלולות. הם יתאשפזו בכפייה, משפחות יתפרקו. מטפלים ימנעו מלהצביע על הקשר הסיבתי הברור. הכל כתוב מראש. היסטוריה מעגלית.
אני אומר "די למלחמה" גם כמטפל. אנחנו, המטפלים, יודעים יותר טוב מכולם מה ההשלכות של המלחמה על הישראלים. בזמן שמחירון המלחמה צונח בציבוריות הישראלית אנחנו יודעים מה המחיר האמיתי של הדברים. לא בטווח הקצר – בטווח הארוך. אנחנו מטפלים בפצועי מלחמות שהסתיימו לפני עשרות שנים. ובילדיהם, שההדף הגיע עד אליהם.
על כל פנים, אני אהיה שם כשתצטרכו אותי, אבל אל תלכו לתוך האש רק בגלל שיש משחה לכוויות. המלחמה יקרה. די למלחמה. החזירו את החטופים. די למלחמה. ביום הכיפורים הזה עצרו והפסיקו את תמיכתכם במלחמה שתחריב גם אותנו, נפשית ובכל מובן אחר.