תגית: ביקורות ספרים

ביקורת ספרים מספר 9. "ציידים לקטים הורים" מאת ד"ר מייקלין דוקלף. התחלתי לקרוא באנגלית והמשכתי בעברית אחרי שהספר יצא בעברית. התרגום מצויין לענ"ד.

את הספר הזה קראתי בערך לפני שנה כשהבת שלי הייתה עוד תינוקת זעירה. חיפשתי כתיבה עכשווית על הורות בתרבויות קדומות, כי הרגשתי בו-זמנית סלידה כלפי ספרים מעוררי-אשמה כמו "עקרון הרצף" והתפיסה הרווחת של מה שנחשב להורות מטיבה. היום, שנה לאחר הקריאה שלו, אני מרגיש שאני יכול להעריך אותו טוב יותר. ניסיתי את העצות שלו והסתכלתי על ההשפעה שיש להן על המשפחה שלי.

ברמה בסיסית וכללית מאוד, הספר הזה משתלב בז'אנר ספרי הדרכה להורים, ובתור ספר מעין זה הוא גם משתתף בפולמוס שניטש כבר כמה עשורים בין גישות שונות לחינוך. כמו במאבק בין האסכולות הטיפוליות הדומיננטיות השונות – סיביטי, דינמי, גוףנפש וכו' – זה מאבק שחציו מתנהל בגלוי וחציו (אם לא רובו) מתנהל בצורה לא חשופה. דוקלף לא מבזבזת זמן או מרככת עמדות. הספר נפתח באמירה לוחמנית למדי, שאני חשבתי שיש בה הרבה אמת, נגד המיינסטרים של מדע גידול הילדים. אף על פי שהסופרת היא ד"ר לכימיה ועיתונאית מדע עטורת פרסים ושבחים, היא אומרת דבר כזה: חלק עצום ממה שאנחנו מכירים כעובדות פשוטות לגבי גידול ילדים מבוססים במקרה הטוב על מחקרים גרועים, חלשים ומוטים, ובמקרה הרע הם לא מבוססים על שום דבר. הם פשוט מיתוסים. היא מראה באמצעות כתיבתה של חוקרת כלשהי כמה מהרעיונות המוכרים ביותר לגבי הנושא הם בולשיט מוחלט.

ישנה כאן אמירה עקרונית שהיא לא אנטי-מדעית למרות שהיא עלולה להיראות כך. אני נזכר בשיחה שהייתה בין יוצר הפודקאסט "תחושת בטן", מתן חכימי, ובין מראויינו ד"ר יעקב אופיר על הנושא הנפיץ: אדה"ד ומידת תקפותו כמושג. אופיר טען כל מיני טיעונים והציג כל מיני נתונים, וחכימי השיב לו שהדברים שהוא שאומר נוגדים את המדע המערבי. לזה ענה אופיר ואמר, שאין לו דבר נגד "המדע" (המערבי), כי מה שהוא מצביע עליו הוא בגידת המדענים ברוח המדע. באופן דומה רואה דוקלף את מצב העניינים בתוך תחום עיסוקו של הספר: המדע טוב וחשוב, אבל מדע טוב לא נעשה בחלק גדול מהסוגיות החשובות של גידול ילדים. זו אמירה שהיא בו-זמנית שמרנית וחתרנית, ויש בה כדי לעצבן גם חסידים של מיזמים כמו "מאמאדע" וגם טיפוסים ניו-אייג'יים עם סלידה שורשית מהמתודה המדעית (וכל מיני אנשים אחרים שמשתייכים לזרם הזה).

אם לא די בכך, דוקלף טוענת בזכות המסורת. לטעתנה, מסורות מחילות תהליך אבלוציוני כמו-מדעי על רעיונות ופרקטיקות, ובכך מזקקות אמיתות שתועלתן מוכחת. בספר דוקלף פונה לשלוש תרבויות ילידיות – ההדזבה, המאיה והאינואיט – כדי לגלות את סודות גידול הילדים שלהן. האם באמת המסורת מזקקת את הנכון והטוב? נראה לי שזה טיעון מעגלי: זה נמשך כי זה היה טוב, זה היה טוב כי זה נמשך. לפעמים, גם דברים איומים ממשיכים, ולא חסרות מסורות איומות בעולם.

בכל זאת, הספר הזה הועיל לי מאוד. אתאר את החלקים המועילים ביותר לצד אלו שהיו נראים לי מיותרים ואף מזיקים.

בעיניי, החלק הטוב ביותר בספר בעצם לקוח ברובו מספר אחר על התרבות האינואיטית – זהו החלק שעוסק בהתמודדות עם טנטרומים ובאופן כללי יותר, עם כעסם של ילדים-ות. דוקלף מתארת בפירוט רב איך הכעס שלנו נמזג לתוך ההוויה של הילד, איך הוא כועס אז יותר ואיך נוצר תהליך לולאתי בו ההורה מלבה את אש רגשותיו של הילד והילד את של ההורה. המסר העיקרי הוא: במידת האפשר, אל תכעס על הילדה שלך. אני הבנתי את המסר הזה כקריאה (המופנת להורים בלבד ובשום פנים ואופן לא לילדים) לנכס את האחריות הבוגרת שלהם, להטיל ולהיפטר מהפנטזיה שהילד-ה יביא את הרוגע המיוחל ויעצור את לולאת הזעם, ובשורה התחתונה, לתת עבודה רצינית בממדים הפנימיים והבין-אישיים. לא דבר פשוט, אבל בהחלט משימה שנותנת תמורה בעד המאמץ העילאי שמושקע בה. לפחות מנסיוני. אני שם לב מאז שקראתי את הספר, לצורות השונות שבהן אני מעכיר את היחסים ביני ובין בתי.

חלק נוסף שהיה מועיל עבורי היה החלק על שיתוף הילדים בעבודות הבית. גם כאן ישנה קריאה לסבלנות ולרוגע. זה משתלם.

יש הרבה טיפים ועצות, נקודות למחשבה וגם להירהור, בין דפי הספר. זה לא ספר של עקרונות אלא ספר פרקטי מאוד, שמכיר גם במגבלותיו של אדם החונך בתרבות הופכית (או ממש מנוגדת) לתרבות האינואיטית, בה מבוגרים שצועקים על ילדיהם משום מה לא נחשבים לאידיוטים גמורים (כפי שסבורים האינואיטים). אחד מהטיפים הארציים האלו היה, להעניק תשומת לב רבה לכמות הדיבור שבינינו ובין ילדינו, ובמיוחד לכמות האיסורים והפקודות שיש בו. גיליתי באמצעות הספר שאני שוחק אקטיבית את האמירה "זהירות! זה מסוכן!" מול הבת שלי. גיליתי גם שאני שוחק את האמון שלה בי, כי אני מורה לה לעשות כל מיני דברים, שהם לא חיונים מנקודת מבטה וגם מנקודת מבטי אין להם חשיבות גדולה.

צריך, בתמצית, לשחרר די הרבה. זה לא קל ולא פשוט, אבל הספר מסייע להורה לקחת צעדים קטנים בכיוון הנכון.

החלק שאני חושב שהוא עיקר חולשתו של הספר הוא החלק שעוסק בסיפור סיפורים. דוקלף מציעה שם לספר לילדים סיפורים על מפלצות ושדים כדי להניא את הילדים מלעשות כל מיני דברים בלתי רצויים (לרוץ לכביש וכו'). זו עצה מוזרה, ואני יכול די בקלות לדמיין איך היא תעשה יותר נזק מאשר תועלת לילדים שיחונכו על פיה, אבל דוקלף משיבה למבקריה העתידיים וכותבת בספר שלא כך הדבר – שזה כלי חשוב בארגז הכלים ההוריים של הורים רבים בני התרבויות הילידיות. שוב, ישנו משהו מטריד ברעיון שטכניקות הורות ילידיות הן א-פריורית נכונות.

אני חושב שיש לא מעט שאפשר ללמוד מהספר הזה, ובכל זאת, יש לו מגבלות די ברורות, גם מעבר להסתמכות הקצת-עיוורת על מסורתיות. הרבה כשלים וקשיים בהורות נובעים מפצעי עבר, לפעמים פצעים רב-דוריים. עבור זה לא יספיקו הטכניקות של דוקלף, ואפילו ייתכן שהם יכסו ויטשטשו את הבעייתיות העמוקה שעומדת בבסיס הקשיים. כמובן שלא כל ספר צריך או מסוגל להתמודד עם כל תלאות ההורות שיש בחיים, אבל יש בעיניי טעם לפגם בספר שמציע את ההורות כאתגר טכני גרידא, והספר הזה הוא קצת ספרי כזה.

אחרי קריאה של כמה ספרי הורות, אני מרגיש משיכה גדולה לכתיבה שמניחה רעיונות כלליים דווקא. מהו המעשה החינוכי? זו השאלה המעניינת ביותר עבורי. הספר הזה לא נוגע בה אלא בעקיפין.

אני בהחלט כן ממליץ על הספר. הוא עזר לי מאוד עם כמה בעיות שהיו לי עם האבהות הטריה שלי, ואני נוטה לרפרר אליו בשיחות שלי עם זוגתי, שגם קראה אותו. במינימום הסוגיות שמפורטות בו מאפשרות איזה מין פלטפורמה בסיסית לשיח הורי בריא ומאוזן. במקסימום הוא ממש מורה דרך.

הערה אחרונה, כמעט שולית אבל לא באמת: מסקרן אותי לקרוא ספרי הורות וספרי עזרה עצמית ולשים לב, איך שתי הסוגות האלו מתקשרות ביניהן במין שיח, שוב, עקיף ואם זאת כל כך עוצמתי. הבעיות שמתוארות בספרים מהסוג השני נגרמות לכאורה על ידי העצות שניתנות בספרים מהסוג הראשון. ואולי לא. אבל הקשר לא נחקר על ידי אף אחד מסוגי הספרים.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

ביקורת ספר: כפירות ניורוקוויריות (Neuroqueer Heresies) מאת ד"ר ניק ווקר (אנגלית, 2021). תודה לטל אלון מן על ההמלצה.

רק שנים רבות אחרי שפירסמה ד"ר ניק ווקר את מאמריה הגדולים היא מוציאה לאור מקבץ של מאמרים, מהם חדשים ומהם ישנים, ומרביתם עוסקים בקוויריות ובפרספקטיבות רדיקליות על אוטיזם ונ"ד אחרים. ווקר היא פרופסורית מוערכת לפסיכולוגיה ומההוגות המוקדמות והראשוניות של אסכולת הגיוון העצבי. היא הייתה חברה בקהילות אינטרנטיות אוטיסטיות קדומות שבהן פותחו רבים מהמילים ששגורות היום סביב הנושאים שהוזכרו לעיל.

הספר הזה הוא הלכה למעשה מילון מושגים. מרבית המאמרים הם טקסטים קצרים להפליא שמבארים מילה כזו או אחרת. יחד, המושגים האלו מתחברים לשפה, ובניית שפה חדשה הוא בפועל הפרוייקט הגדול של ווקר, כפי שעולה מהספר הזה. ווקר היא מעין אליעזר בן יהודה שכזו. את מרבית המושגים היא טבעה בעצמה או בשיתוף עם חברות קהילה אחרות: גיוון עצבי (נ"ד), ניורוקוסמופוליטיות וניורוקוויריות. מושגים אחרים קדמו לה אבל היא עזרה לחדד – כך לדוגמא היא עוזרת לקוראת להבין את החישחוש בצורה מדוייקת יותר.

באחד משני המאמרים המבארים את מושג הנוירוקווייריות ווקר מסבירה לקוראת את ההגיון העומד מאחורי החיבור של פרדיגמת הגיוון העצבי והתיאוריה הקווירית: הצגת המגדר ההטרונורמטיבית שלנו קשורה בקשרי עבותות בהצגה של הנוירוטיפיקליות. שום דוגמא לא מסופקת על ידי ווקר, אבל ניתן לחשוב על הקושי של אוטיסטים גברים רבים להשתלב בעולם הדייטים הנ"טי גם כאשר הם ממסכים בכבדות.

במאמר המבאר את רעיון הנוירוקוסמופוליטיות ווקר מבקשת מאתנו לדמיין עולם שבו אנו בונים קומה נוספת על הקומה של הקבלה וההכרה בגיוון העצבי, ובו המגוון הופך למקור כוחנו. זה מרגש ומסעיר את הדמיון.

אני מקווה שהצלחתי להעביר משהו מרוח הקדמה והערכה של פלא השפע שווקר מביאה בכתיבה שלה.

מאמרים ספורים באוגדן הזה לא מגדירים מונח אלא הם בנויים לפי תבנית של מכתב הממוען לציבור כלשהו. שניים מהבולטים בהם הוא המכתב הממוען להורים של אוטיסטים-ות והמכתב הממוען למטפלים-ות נטים-ות של אוטיסטים-ות. אלו מכילים כמה תובנות חשובות. כך, לדוגמא, במכתב למטפלות ווקר מתארת בדיוק מירבי את התהליך שבו מטפלות ממוצבות בתחילה בנקודת מצב של עליונות על המטופלים שלהן (כתוצאה מנורמות לקויות ואייבליסטיות), ולאורך הקריירה שלהן, בגלל שהן לעולם לא משתחררות מעליונותן, לא באמת מכירות את המטופלים שלהן. זו לא המקרה היחיד בו ראייתה חדה עד רמה כזו, שהיא מעוררת התפעלות.

באופן כללי, יש בכתיבה של ווקר הרבה דיוק והתעסקות ביסוד הדברים. לרוב, זה מועיל, אבל זה יכול גם לתסכל את הקוראת המנוסה והמיודעת או את הקוראת שזקוקה לדוגמאות (ווקר מספקת הגדרות ברורות אבל לרוב לא מדגימה אותן). בנוסף, ווקר משתמשת בטון נזפני שאופייני לשמאל האמריקאי ולעתים קרובות האופן שבו היא שבה ומזכירה את רדיוס ההשפעה הרחב שלה (כך וכך ציטוטים אקדמיים, כך וכך תרגומים לשפות זרות) יכול להחוות כמיותרת ומעיקה, כאילו היא טופחת לעצמה על השכם בחדר מלא באנשים שגם ככה מריעים לה.

זהו ספר חיוני שחבל שלא תורגם ולו בחלקו לעברית. הוא מציב פלטפורמה שיחית טובה ויציבה עליה ניתן ביתר קלות לנוע קדימה. מומלץ מאוד.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

ביקורת ספר: הדור האבוד של האספרגר, מאת שגית בלומרוזן-סלע.

הספר החשוב הזה מתחיל ברגל שמאל – כבר בכריכתו נעשה שימוש במונח "אספגר".

הנס אספרגר היה משת"פ של הנאצים שיצר שתי הבדלות: ראשית כל, הוא הפריד את האוטיסטים מתוך מה שהיה בעיניים של הפאשיסטים בסך הכל מעין גוש של מאסה טרום-אנושית, גוש שהכיל "משוגעים", "אימבצילים" וכיו"ב שפרטיו יועדו לרציחה במקרה המרושע או בידוד מכלל החברה במקרה המעט-פחות-מרושע. ההפרדה התיאורטית השנייה שאספרגר יצר, ושבזכותה שמו נרשם בספרי ההיסטוריה של הרפואה, הייתה בין האוטיסטים ה"טובים", כלומר אלו שיכולים כנראה להועיל לחברה (כלומר, לחברה הנאצית), ובין ה"רעים", כלומר אלו שאינם בשלים לניצול הזה. מאספרגר ומהנאציזם אנחנו מקבלים למעשה את ההבדלה בין תפקוד נמוך ותפקוד גבוה, כך שלקרוא למושאי הספר (היהודים ברובם, למיטב הבנתי) על שם נאצי שפיקח על השמדתם בעידן קודם, זוהי התחלה לא טובה לספר הזה. (כן, זו רדוקציה של סיפור היסטורי מורכב, אבל לפעמים עדיף ככה.)

נתקדם לתת-הכותרת של הספר: שם המחברת.

שגית בומלרוזן-סלע, הסופרת של "הדור האבוד של האספרגר", היא כיום פיגורה שאין לה תחליף בשדה הטיפול של אוטיסטים ואוטיסטיות. מאמרה מ-2014 על בעיית תת-האבחון של אוטיסטים ואוטיסטיות היה אבן דרך חשובה מאין כמוה עבור מאות אנשים, מי מהם אוטיסטים שהבינו באמצעותו על היותם אוטיסטים ומי מהם אנשי ונשות טיפול שהבינו מחדש באמצעותו אלמנטים קריטיים בעבודתם. המאמר הזה עשה דברים שלא קרו לפניו והוא הפך אנשים רבים למודעים ולטובים יותר. משום כך יש לזקוף לזכותה של ב"ס (בלומרוזן-סלע) את ההצתה של ניצוץ מהפכני בשדה הטיפול הישראלי.

יש לציין שהכתיבה של ב"ס החלה לאחר ש"יעל" (שם בדוי) התעקשה מולה שהיא אוטיסטית ושכנעה אותה שחסר לה ידע בנושא. בעקבות זאת ב"ס פנתה לחקור וללמוד את הנושא, והתפתחה משם. מאמרה מ-2014 הוא למעשה חקר מקרה של "יעל". לאחר מכן, אגב, הפכה אותה "יעל" לאקטיביסטית מוכרת בתחום.

על כל פנים, ב"ס היא יותר מכותבת של מאמרים וספרים בנושא. היא גם המטפלת של נשים וגברים אוטיסטים רבים בישראל והמאבחנת של רבים עוד יותר.

אם רוצים לומר זאת נחרצות אפשר לומר זו בתימצות כך: השפעתה של ב"ס על תחום הפסיכותרפיה של האוטיסטים והאוטיסטיות בישראל היא גדולה, ואולי ניתן אף לומר שעצומה. בנישה שלה, של פסיכותרפיה המותאמת לאוטיסטים-ות מבוגרים-ות, ישנן רק מעטות מלבדה בארץ, וממש אף אחד, ככל שאני יודע על כך, עם הרקורד שלה בכתיבה על הנושא בעברית.

על כל פנים, נמשיך לדיון בספר עצמו.

הספר הזה עשוי מתערובת של אלמנטים חיוביים ושליליים, וקשה להפרידם אלו מאלו. לצערי, החיוביים חיוביים מאוד והשליליים, לענ"ד, שליליים ביותר. אפשר לעשות הכללה גסה ולומר שהחיוביים עוסקים בפרקטיקה של הטיפול (בצדדים הארציים והמוצקים יותר שלו), והשליליים עוסקים בתיאוריה. הם שלובים זה בזה, כאמור. משל: אחרי טיטוא של הדירה קטן הליכלוך אבל גדלה המודעות אליו, כך שמעט הליכלוך שנותר נעשה גלוי יותר. גם אצל ב"ס יש תחושה כזו, שהחיובי מבליט את השלילי.

החיובי, קודם כל ולפני השלילי: ב"ס דנה בספר הזה במאפיינים האוטיסטים ובבילבול שהם יוצרים אצל אנשי ונשות טיפול. היא מסבירה בפירוט רב איך אוטיזם יכול להידמות למגוון של תופעות אחרות, ומשום כך, אוטיסטים ואוטיסטיות מקבלות תוויות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות שגויות שרק מזיקות להם – הן מבחינת היחס הממסדי שנגזר מהן והן מבחינת זה, שהן מקשות על אנשים לגלות את התכונות האמיתיות המאפיינות אותם. יתרה מכך, ב"ס מראה את הכשלים של טיפול בגישות סיביטיסטיות (CBT וכיו"ב) ודינמיות באוטיסטים ואוטיסטיות. בכל הדברים הללו ב"ס יוצרת תקדים בנוף הטיפול הישראלי, ובעצם ממשיכה את העבודה שעשתה 7 שנים לפני כן באותו מאמר שתואר לעיל. היא עוזרת לעיצוב של דור מטפלים עם אינפורמציה נכונה יותר לגבי אוטיזם. זהו דבר בעל חשיבות אדירה בעיניי. ייתכן שווה להעיר שספר מעניין שיצא השנה, ספרה האחרון של חוקרת האוטיזם ג'ודי איטון, למעשה מנסה לעשות את אותו הדבר שב"ס עשתה בהצלחה ב"דור האבוד" לפני כ-3 שנים. במילים אחרות, ב"ס עושה כאן מעשה חדשני.

בצד השלילי אפשר למצוא את התיאוריה שהיא מתחילה לפתח בספר הזה (וממשיכה למיטב ידעתי בספר הבא וגם במאמר שהתפרסם ב"שיחות", שעוד אגיב עליו בע"ה), של נתק בקרב אוטיסטים בין "התהליכים הראשוניים" שלהם ל"תהליכים המשניים" שלהם. זוהי תיאוריה שלמיטב הבנתי נטועה בפסיכואנליזה. לא אפרט אותה כאן, כי קצרה היריעה. בכל אופן, ידוע לי שיש אוטיסטים שרואים בתיאוריה הזו תיאור מוצלח של ההוויה שלהם, אבל אני באופן אישי – וגם מהזווית המקצועית – חשבתי שהתיאוריה הזו היא פיספוס גדול ושהקשרים שלה לתיאורי המקרה בספר היו, בנוסף על כך, רופפים למדי. פיתוח של תיאוריה חדשה על אוטיזם הוא בוודאי דבר מפתה, ביחוד אם התיאוריה מתכתבת עם מסורת טיפולית מכובדת כמו הפסיכואנליזה, אבל בעיניי היה עדיף לדון במקום זה בתיאוריה המונוטרופית לאוטיזם, הן משום שהיא פותחה על ידי אוטיסטים ואוטיסטיות, והן משום שהיא מקובלת באופן יחסי על ידי הקהילה האוטיסטית (אם לא באופן מוחלט אז לפחות יותר מתיאוריות אחרות). ייתכן שהדבר היה יכול גם לעצב חיבורים מוצלחים יותר בין תופעות שונות שעלו בטיפולים שלה.

הפיתוח התיאורטי של ב"ס נשען על, ובתורו גם מזין, את תיאורי המקרה שלה. לעתים הם מציגים את מניפת הקשיים והאתגרים של אוטיסטיות-ים בעולם נוירוטיפיקלי ומסייעים למטפלת הקוראת את הספר להתכונן טוב יותר למפגש עם הציבור האוטיסטי במרחבים שיקומיים-טיפוליים, ולפעמים הם צונחים לכל מיני פרשנויות שלא מועילות – ואולי אף ממש מזיקות – משום שהן מסבכות שלא לצורך את הקשר בין מטופלים אוטיסטים ומטפליהם האוליסטים.

בנוסף, המקורות הביוגרפים של הספר הזה הם בעיניי מיושנים, הגם שרובם נחשבים לקאנוניים, ואין סתירה בין הדברים אלא אולי אף הגיון רב – גם קאנון צריך להתעדכן מדי כמה זמן. ישנה היום כתיבה אוטוביוגרפית מאוד נרחבת של אוטיסטים-ות על עצמן-ם. משונה להתקל לאורך הטקסט בציטוטים מלפני כ-20 ואף 30 שנה, חלקם ממש מזעזעים (לדוגמא, ציטוט ארוך שבו מגולם האוטיזם כגנב ורוצח). אני מודה ומתוודה שאני לא בקיא כמו הסופרת בכתיבה על אוטיזם, אבל התרשמותי היא בכל זאת שישנם בספר דברים שעומדים בסתירה להרבה מהספרות המרכזית והמקובלת בעשור האחרון, והבעיה היא בפיתוח התיאורטי שלה ובהסתמכות על מקורות שאבד עליהם הכלח. למרות זאת, וכפי שאמרתי, יש בספר הזה הרבה דברים חשובים מאוד ואפילו הכרחיים למטפלים ומטפלות בישראל בימינו.

לסיכום, מצד אחד הספר חדשני, ומצד שני, הוא לא חשדני מספיק כלפי היומרה שהוא מציג, ואולי הבעיה כרוכה בכך, שהוא לא מתקיים כקול בתוך דיון עולמי עכשווי המובל על ידי קולות אוטיסטיים לגבי סוגיות שונות באוטיזם. חלק מהסוגיות דוהרות קדימה ביוטוב ובטיקטוק, והספר הזה נשאר מאחור. ייתכן שהדבר נסלח משום שהוא ספר מבואי ראשון מסוגו בעברית.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

להלן ביקורת ספרו של דבון פרייס, "להשיל את המסכה מהאוטיזם" (Unmasking Autism – הכותרת תורגמה כאן לנוחיות הקריאה אבל הספר כולו טרם תורגם וספק אם אי פעם יתורגם לעברית). ספרים נוספים יסוקרו כאן בהמשך בע"ה.

הספר הזה הוא אחד מהספרים המומלצים ביותר בתקופה האחרונה לאנשים העוסקים בתחום האוטיזם – חוקרות, מטפלות וכיו"ב. הומלץ לי לקרוא אותו לפני שקראתי אותו, בזמן שקראתי אותו, ואני עדיין מקבל המלצות עליו כמעט מדי שבוע. זה ספר פופולארי וגם חשוב, אבל עם כמה לקויות משמעותיות, בעיקר בסגנון שלו.

פרייס הוא סופר משמעותי ביותר. ספרו הקודם עוסק באי-קיומה של העצלנות והוא התקבל בתשואות רמות. הספר הבא אחרי "להשיל את המסכה מהאוטיזם", שיוצא לאור ממש בימים אלו, עוסק בבושה, בתפקידיה החברתיים ובכשלונותיה כגורם מניע. פרייס הוא מרצה לפסיכולוגיה חברתית. הוא אדם נועז וידען גדול.

הספר הזה עושה דבר אחד חשוב ביותר בעיניי: הוא מציג לציבור המקצועי והלא-מקצועי את הרעיון של "מיסוך". כפי שכתבתי כבר בפוסטים קודמים, מיסוך אוטיסטי הוא סט של פעולות שמבצעים אוטיסטים ואוטיסטיות רבות כדי לא לחשוף את עצמם האותנטי ולא להיות מושא ללעג, בוז ואלימות. המיסוך מתחיל פעמים רבות בגילאים מוקדמים, לעתים קרובות בעידוד או בכפייה של אנשי ונשות טיפול, והוא הולך ומתקדד אל תוך ההוויה היומיומית של האדם. יש לו מחירים כבדים שבאים בעיקר בדמות שאטדאונים ומלטדאונים.

על כל פנים, פרייס הוא כאמור אדם עם ידע נרחב והוא בולע מאות מחקרים וספרים (בנושאים מגוונים, מניורולוגיה ועד היסטוריה) כדי ליצור את החלק הראשון של הספר, ובו הוא מתאר בקווים כלליים את התופעה הפסיכו-סוציאלית של מיסוך. חלק זה הוא משמעותי מאוד בעיניי. יש בו זיקוק של כמעט כל הידע שמצוי כרגע על התופעה.

בשארית הספר מביא פרייס את סיפורם של אוטיסטים ואטיסטיות "לא טיפוסיים" (כפי שאולי יבינו אותם מרבית האוכלוסיה). הוא מבין אותם בתור ההמונים המושתקים של עולם האוטיזם. מדובר בכל מי שסוטה מהסטריאוטיפ של האוטיסט בסדרות ובסרטים – כלומר, מי שאינו נער לבן, גאון או נוגע בגאונות, חסר רגישות לסובבים אותו וכו': אוטיסטים שחורים או אסייתים, נשים, טרנס ואבינאריים. בהצגתו את הציבורים דרך פרטים המייצגים אותם (פחות או יותר), הוא עושה להם שירות ומראה לנו קשיים ואתגרים המיוחדים להם כאוטיסטים בלתי-מיוצגים מין הבחינה התרבותית. כך לדוגמא, הוא מספר על גבר שחור גדול גוף שלא יכול לחשחש כשהוא הולך ברחוב, משום שהדבר מפחיד בעיני אנשים אחרים והוא חושש שהם יפנו אליו אלימות אם יעשה כך.

לא קראתי את כל הספר. בנקודה מסויימת, הרגשתי שההצגה של פרייס רוחבית יותר מאשר שהיא מעמיקה. הוא מציג את כל בעלי הזהויות המודרות האלו, ונוקב בכמה דרכים המאפיינות אותן, אבל הוא נכנס מעט מאוד למכניקה המדוייקת של המיסוך שלהם. מה שהיה יכול להיות מסמך פסיכולוגי והגותי-כללי מרתק הופך בספר הזה לרשימת מכולת, שאומנם יוצאת ידי חובה ומאזכרת את כל הציבורים המדוכאים, אבל לא עוסקת בשום דבר מעבר לזה. לכן היא נידונה לחזרתיות, לאובדן דרך מסויים ובאופן כללי, להפיכה למשעממת ככל שהטקסט מתקדם.

יש בדרך שבה פרייס בחר הגיון ברור. בהצגתו את האנשים האוטיסטים-ות האלו במלואם הוא מבקש לייתר את המיסוך עבורם. אם הם יוכרו, תועלתו של המיסוך אולי תתאיין. ובכל זאת, יש משהו מתסכל ביצירה הארוכה והדקדקנית הזו.

מיסוך אוטיסטי ככל הנראה מוביל לפסיכוזה. מיסוך אוטיסטי מתחבר לצורות אחרות של הסתרה וביטול עצמי, כפי שתיאר למשל הפסיכיאטר השחור פרנץ פאנון. יש כל כך הרבה להעמיק בנושא הזה, אבל פרייס לא הולך אל אף אחד מהמקומות האלו, ולכן הספר נהיה טרחני ומתיש כבר לקראת אמצעו.

בסך הכל, זה ספר שלגמרי שווה קריאה בעיניי – ואולי גם במלואו, אם כי בעיניי הרווח שמופק מההשקעה בקריאה המלאה שלו הוא מינורי. ייתכן כמובן שיש יהלומים בשארית הספר שאני מעולם לא אראה. במובן מסויים, משונה לכתוב על ספר שלא סיימתי לקרוא, אבל במובן אחר, גם הפסקה של הקריאה היא פעולה שיש ערך בדיווח עליה. אני מצפה שהנושא של מיסוך יקבל עוד תשומת לב בשנים הקרובות, גם במחקר האנתרופולוגי-סוציולוגי, גם בטיפול, וגם בספרות העיון הפופולארית, כך שיש למה לצפות, אולי לא מפרייס, שהולך אחרו סקרנותו כבר לנושא אחר, אבל אולי מאנשים מבריקים אחרים כמותו בקהילה האוטיסטית.

לצפייה בפוסט בפייסבוק