המחאה לא עזרה. גם לא תחינות המשפחה. התקשורת התעלמה ברובה.
הוא לא הפך לסמל למתמודדי הנפש המיוסרים והמדוכאים (אולי זה לטובה). הוא לא היה סמל לאף אדם אלא עבור קומץ מושמץ.
ספק אם אי פעם היה יוצא מהצינוק החמאסי אלמלא ה-7 באוקטובר. זה ציני? המציאות צינית.
אמרו לי, דווקא אנשים טובים – תרפה, הוא ז"ל. למה להפגין? לשבש את התנועה? בשביל מה הפוסטים? זה היה לפני כל כך הרבה שנים, בעולם אחר עם כללים אחרים. עכשיו הוא חזר לאמא שאוהבת אותו. לאחיו שנאבק באומץ למענו.
נתן להם חיבוק יבש. מי יודע מה הוא עבר שם בעשור הזה בזמן שאנחנו חיינו את חיינו. קשה לדמיין.
התפילה שלי עליו היא שיחיה בנועם בע"ה. שלא יאושפז בכפיה שוב. שלא יטעם עוד את הטעם המר של חדר קטן, סגור ומעופש.
ואם ח"ו יקלע שוב לשבי, כל שבי, שידברו בזכותו לפחות כל מי שדיבר עד היום. בינתיים מתנתי היא שארפה ממנו – דווקא שארפה. שיחיה בנועם בע"ה אמן.
(וגם הישאם א-סייד. הכל תקף גם עבורו.)