תגית: מפגש קהילתי-אינטגרטיבי

אחרי כמה מפגשים בגישה הקהילתית-אינטגרטיבית (מק"א/ICT), התחלתי להרגיש שדפוס מסויים חוזר על עצמו.

אחרי שהנסיון הצטבר והייתי בתפקיד כזה או אחר ב-15 מפגשים המונחים על ידי הגישה, כבר לא היה לי ספק. בראש שלי התגבשה תיאוריה כללית של הגישה.

בכללותה הגישה הקהילתית-אינטגרטיבית היא גישה מאוד ארצית. לומדים אותה דרך הנסיון, לא דרך הקריאה. ובכל זאת, יש שם משהו, שאני חושב שהוא מעניין ושווה להעמיק בו.

להלן התיאוריה הפשוטה שלי לגישת המפגש הקהילתי-אינטגרטיבי. היא לא מתבססת על הכתיבה התיאורטית בתחום (שנכתבה עד כה בעיקר בספרדית ובפורטוגזית ויש לה קרבה גדולה לאסכולה הפסיכואנליטית) אלא על החוויה שלי כישראלי שהנחה כמה מפגשים והשתתף גם כן בכמה. אסיים את הפוסט במספר מחשבות אישיות משלי על החשיבות של פיתוח הגישה בישראל.

נלך לפי השלבים המובנים של המפגש ונראה מה מתרחש בכל אחד מהם. אנא נסו להעלות בדמיון את ההתרחשויות שאתאר.

1. פתיחה וחימום

אנחנו יוצרים את המסגרת הזמנית של המפגש, מסגרת שתוכל להחיל סיפורים שונים ויחודיים.
לדוגמא: מזמינים את מי שרוצה לשתף לגבי רגע יפה או משמח שהיו לו בימים האחרונים.

2. בחירת נושא

אנחנו מזמינים למרחב שנוצר כמה דאגות או סיפורים, ומקשיבים להם בצורתם הבסיסית ביותר – בלי פרטים. בדרך כלל ההזמנה נעשית בערך ככה: "מה מעסיק אותכם? מה מדאיג אותכם בימים האלו? זה יכול להיות דבר קטן או גדול, כל דבר יתאים למפגש הזה". בתגובה מביאות המשתתפות דאגות מחייהן. אלו באים בצורתם הגולמית והחד-שורתית כמעט.

לדוגמא: מישהי מספרת על ריבים שיש לה עם בת הזוג שלה, מישהו מספר על האבל העמוק שהוא חש מאז שכלבו נפטר, ומישהי שלישית מספרת על כך, שהוריה הולכים ומזדקנים, מצריכים ממנה יותר ויותר תשומת לב, ושהיא מרגישה לא בטוחה לגבי היכולת שלה לסייע להם.

אחר כך אנחנו בוחרים באמצעות הצבעה את אחד הסיפורים. בנקודה זו הסיפור עדיין "חלול" – כאמור, חסר פרטים. שאר הסיפורים מעט דוהים אל הרקע אבל עדיין נוכחים בזכרון הקבוצתי של המשתתפות.

3. הרחבת הנושא

בשיח עם המשתתפת שהנושא שלה נבחר, הנושא נהיה מלא יותר בפרטים. באופן מעניין, הדבר מניע אותו אל עבר האוניברסלי, משום שמשתתפות שונות מתחברות רגשית ושכלית לחלקים שונים בסיפור. לבינתיים, החיבור הוא פנימי ולא מתבטא בשיח הגלוי.

לדוגמא: בשלב הקודם נבחר הסיפור של הכלב שעבר מין העולם. עכשיו אנחנו שומעים קצת על מה שאותו כלב היה עבור אותו משתתף במפגש, על העצב, על כך שהציפיה לפגוש את הכלב מכשכש במפתן הדלת אחרי העבודה נענת בשקט מחריד, וגם – על החברים שעוזרים, על ההנצחה של הכלב ברשתות החבריות.

4. הדהוד וחיבור

לפני ששאר המשתתפים מוצאים את דרכם להתחבר בשיח אל הנושא, הסיפור של אותה משתתפת שנבחן בשלב הקודם צריך להתנסח כשאלה כללית, אנושית.

לדוגמא: "האם אתם יכולים לחשוב על משהו או משהו בחייכם שפתאום אבד לכם? איך זה הרגיש? ואיך התמודדתן עם תחושת האובדן הזו?". כאן הסיפור הופך בעצם מסיפור לנושא.

בנקודה הזו מוזמנות שאר המשתתפות לחלוק מסיפוריהם האישיים, ההתמודדויות שלהן, הפתרונות שמצאו. חלקם נובעים באופן ברור מהנושא, אחרים קשורים יותר לסיפורים שנשמעו במהלך השלב הזה. באופן טיבעי, הנושא כך מאבד ממרכזיותו בשיח. לעתים הוא נשאר נוכח, לעתים הוא כמעט ונשכח – אבל הוא כאילו נמהל בריבוי הסיפורים האישיים.
לדוגמא: כאן אנחנו שומעים סיפורים קצרים רבים – על אובדן הפרנסה בגיל מאוחר, על חבר שח"ו נהרג בקרב, על אישה שבגיל ההתבגרות החתול של המשפחה שלה נדרס ח"ו במעבר החצייה ליד הבית וכו'. שפע של סיפורים על אובדן ועל התמודדות איתו. סיפורים אישיים מגוונים.

5. סיום

משהו מעניין ומיוחד מתקיים בשלב הזה, והוא שכלל הסיפורים כאילו נהפכים לחטיבה אחת. ביחד אחד נחווים כדבר אוניברסלי אחד. הם לא סיפור אחד חובק כל (כמו ספרי קודש, שאליהם רבבות מתחברים אך הם לא שייכים לאף אדם אחד מסויים). הם המגוון, ריבוי הקולות שנשאר עשיר ולא מתאחה לעיסה אחידה, אבל הם משותפים לכולם במובן כזה או אחר, והם צמודים זה לזה, מחוברים.

הערה: מטבע הדברים, כל הכללה מפספסת פרטים ואפשרויות מסויימות. ייתכן שבמקרה הזה, של שיח קהילתי, הרבה נשאר מחוץ למודל. דיאלוג מעין הוא חיה פראית, בלתי ניתנת לאילוף. גם לו הייתה, ספק אם היינו מאלפים אותה. כדאי אם כך להבין את הרעיונות המובעים כאן בתור עזר לימודי, מעין כלי להבנת הדברים כפי שאלו מתממשים לעתים תכופות.

הזווית המקומית (סיכום)

מסמך זה לא יהיה שלם בלי מחשבה אחת או שתיים על התועלת האפשרית של המודל לציבור הישראלי.

כפי שכבר כתבתי באריכות קודם לכן (ראו למשל את החלק האחרון של המאמר הזה), בכל הנוגע לטיפולים נפשיים, החברה הישראלית עומדת מול שוקת שבורה: בין אם מדובר בתוצר של החלטה ממשלתית או לא, אין מספיק משאבים כדי לספק טיפולים פרטניים לכל מי שצריך עזרה וסיוע. יש צורך בשינוי דיסקט או ביצוע של תפנית, ולא בצורה עדינה אלא באופן דרמטי.

המפגש הקהילתי-אינטגרטיבי מציע פתרון יחודי – ביזור הקושי וריכוז ההתמודדות. העניינים המעסיקים את הפרט מתגלים כבעיות של אנשים רבים במעגלים החברתיים-קהילתיים שלו ושלה. כולם תומכים וגם כולם נתמכים. זה לא מאפשר בהכרח תהליך עמוק ומתמשך, וכן ברור שזה לא הפתרון האולטיבי והיחיד למשבר בריאות הנפש הישראלי, אבל זה בהחלט יכול להוות חלק משמעותי מהכוחות המקלים, המרפאים והמשפרים.

יש כמה דרכים להסביר מה זה טק"א – טיפול קהילתי אינטגרטיבי (טק"א בעברית, ICT באנגלית ו-ITC בפורטוגזית):

זה כל מה שדמיינתי שעבודה סוציאלית קהילתית צריכה להיות – והתאכזבתי שלא; סוג של טיפול מובנה בקהילה שלמה שמושתת על כבוד עצום לידע שכבר חי וקיים בה;

זה מעין "דיאלוג פתוח" עם קבוצות בינוניות/גדולות/עצומות (לעתים סשן אחד נעשה עם 200 איש-ה!);

זו גישה שלמרות שעובדים לפיה מעל 40,000 מטפלים-ות בברזיל לבדה – ואני בכלל לא מדבר כאן על המספרים של כל אמריקה הלטינית – היא כמעט ובלתי ידועה מחוץ לאותו חלק בעולם; אז אל תתביישו שלא הכרתם אותה;

זה משהו שיכול להניע שינוי דרסטי בצורה שבה אנחנו מטפלים כאן בישראל, ובדגש חזק על ההתמודדות שלנו עם מאסות אדירות של מטופלים שלא מקבלים מענה טיפולי (בעקבות האסונות הלאומיים האחרונים שלנו ובכלל); לדעתי, זה יכול מאוד להתאים לקהילות כאן בארץ, לתרבות המקומית שלנו;

ולבסוף – זו גישה שאני מקווה להביא ולהתאים לישראל בשנים הקרובות, בדיוק כמו שעשיתי עם הדיאלוג הפתוח מאז 2013. גם הפעם, מדובר במשימה קשה בצורה בלתי רגילה, יומרנית בטירוף, אז לבינתיים אני מבקש רק לפתוח צוהר לשיחה על זה. צוהר קטן וחשוב.

שימו לב – הפוסט הזה מסתיים בהזמנה לקבוצת וואטסאפ המיועדת לכל מי שהסתקרנו ורוצות לחשוב על זה עוד.

הנה הסבר על הגישה שמצאתי בתוך אחד מהמאמרים היחידים שנכתבו עליה באנגלית ושתרגמתי יחד עם צ'אט-ג'יפיטי:

"גישת טק"א נולדה בשנות ה-80 בשכונת העוני פירמבו שבעיר פורטלזה, בצפון-מזרח ברזיל. היוזמה הוקמה על ידי אדלברטו ברטו, בתגובה למצוקה הקשה של תושבי האזור שחיו בתנאים קשים של עוני והזנחה וללא גישה לטיפול נפשי נגיש.

המפגשים של טק"א יצרו מרחב שיח פתוח, שבו אנשים מהקהילה הוזמנו לשתף את סיפורם האישי מתוך מקום של מומחיות בחוויית החיים שלהם. המטרה הייתה להקשיב, להגיב, לשתף וליצור חיבורים חברתיים מחזקים.

ברטו, פסיכיאטר שלמד גם טיפול משפחתי, אנתרופולוגיה, תאולוגיה ואתנופסיכיאטריה, החל את עבודתו באוניברסיטה הפדרלית של סיארה, שם טיפל במטופלים בקהילה והפעיל תוכנית התמחות לסטודנטים. אחיו, איירטון ברטו – עורך דין שעסק בזכויות אדם – הפנה אליו תושבים מהשכונה שנתקלו בקשיים לקבל טיפול נפשי בבתי חולים.

בשל ריבוי הפניות, ברטו וסטודנטים שלו החלו לצאת לשכונות עצמן, והקימו מערך סיוע ומעקב. כבר ביום הראשון חיכו להם 30 איש, והמספר רק הלך ועלה. מתוך צורך לתת מענה לכולם, הם החלו לקיים שיחות קבוצתיות פתוחות מתחת לעץ קשיו – בהן כל אחד יכל לשתף את אשר ליבו. האחרים הגיבו באמפתיה, חמלה ותחושת שותפות.

דווקא התגובה החברתית של המשתתפים התגלתה כמרפאה יותר מאשר המומחיות המקצועית של המטפלים. אנשים חלקו כאבים עמוקים – התמכרות של בן משפחה, חוסר תעסוקה, אובדן – ודרך ההקשבה ההדדית נוצרה תמיכה אמיתית ותחושת תקווה.

כל מפגש טק"א, בין אם פיזי ובין אם מקוון, נמשך כשעה וחצי ובמהלכו נרקם נרטיב משותף. התהליך בנוי מחמישה שלבים מרכזיים שמאפשרים דיאלוג ושיתוף פעולה בין המשתתפים בקהילה: בתחילה מתקיימת קבלת פנים, שמטרתה ליצור תחושת ביטחון, שייכות ונינוחות בקרב המשתתפים. לאחר מכן מתבצעת בחירת נושא משותפת, כך שהשיחה תתמקד בדבר שמעסיק את חברי הקבוצה באותו הרגע. השלב השלישי הוא מתן הקשר, שבו המשתתפים מוזמנים להרחיב על הנושא בהקשרים תרבותיים, חברתיים ואישיים. בשלב הרביעי מתבצעת העמקה ודיון (פרובלמטיזציה) – המשתתפים מעלים שאלות, משתפים סיפורים ומביטים יחד במורכבות. לבסוף מגיע שלב הסיום והסיכום, שבו כל אחד מבטא מה לקח מהמפגש, תוך יצירת תחושת סגירה והמשכיות."

אוקיי, לאן ממשיכים מכאן? פתחתי כאמור קבוצת וואטסאפ למתעניינות בנושא. הצטרפו ושלחו את הלינק לחברות וחברים שמובילים קהילות או עוסקים בארגון קהילתי כלשהו: להצטרפות לקבוצת הווטסאפ "מתעניינות בטיפול קהילתי אינטגרטיבי בישראל".

לצפייה בפוסט בפייסבוק