תגית: איספס

  • עוד הערות על הכנס "פסיכוזה בעולם משוגע"

    אני ממשיך עם עוד הערות על הכנס "פסיכוזה בעולם משוגע".

    #3 מחקרים חדשים על הבתים המאזנים.

    זה, בסיכום נמרץ, מה שלמדתי מההרצאות הזריזות של ד"ר לורה שרוני, ד"ר טל בלחסן וד"ר אברהם פרידלנדר (שב"ה ניצל מפיגוע לאומני שכמעט ולקח את חייו): כל מה שנאסף בינתיים מראה תאימות כמעט מלאה בין מה שקורה בתעשיית הבתים המאזנים הישראלית והמחקרים של לורן מושר מלפני עשרות שנים על בית סוטריה האוריגינלי. כלומר, הבתים המאזנים כן יותר זולים, הם לא מביאים לשיעורי "החלמה" או "ריפוי" גבוהים יותר, יש בהם כמעט אפס אלימות כלפי הצוות, ובשורה התחתונה, הם לא יענו על הציפיות שלך אם אתה מצפה למוסד שמבטל פסיכוזה באופן קסום, נגיד, אבל הם כן יספקו אותך מאוד אם אתה רוצה לטעון שכל הכפייה, האלימות והתיוג האגרסיבי של המערכת הפסיכיאטרית מיותרים לחלוטין.

    ישראל ב-2024 מכילה מעל 30 "בתים מאזנים" (שנוסדו כולם תוך 7 שנים בסך הכל) ומהווה לדעתי ניסוי במדיניות ברה"ן שעולה בשאפתנותו על איטליה של פרנקו באזילייה. בינתיים, כאמור, הניסוי מראה כמה מיותר הוא המנגנון העצום והבזבזני של בתי החולים הפסיכיאטריים.

    יש שתי שאלות שעולות עכשיו מהעבודה של ד"ר בלחסן וד"ר פרידלנדר, אחת מהן היא לדעתי שאלת דמה (לא שאלה אמיתית אלא הסחת דעת) והשנייה היא שאלה עקרונית עם חשיבות גדולה, גם לעתיד הניסוי הזה וגם לחייהם של אזרחי ישראל.

    השאלה הראשונה היא מה שאני קורא לו "פרדוקס מבקרי מושר" (לא שם קליט, אשמח לשמוע הצעות עבור שם אלטרנטיבי). מבקריו של לורן מושר, מייסד בית סוטריה, טענו נגדו שהוא מסנן את "המקרים הקשים" בכניסה לבית ומקבל רק דיירים "קלים". משום כך נאמר לו שסוטריה לא מהווה חלופת לאשפוז אלא רק מעין הוסטל משודדג (במונחים של מערכת ברה"ן הישראלית). גם אם מוכיחים לכאורה שאלו מקרים קלים יותר – דבר שדי נרמז במחקרים שהוצגו בכנס – אין מתודה מחקרית שתוכיח שה"קלים" לא היו הופכים ל"קשים" אחרי המתנה (מחמירים בטבעיות) או שהיו נראים כ"קשים" אחרי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית רגילה (סביבה המעצבת נרטיב שונה). יוצא שאת הספק שמעלים כל נציגיה של המערכת הישנה, אי אפשר לאשש או להפריך, ומכך, לפחות ככה המבקרים אומרים, אין טעם של ממש להשקיע בהתחדשות. בשורה התחתונה, העניין כולו הוא משהו בין פרדוקס לבין תרגיל רטורי.

    השאלה השנייה היא מהותית יותר, והיא נשאלה בעבר אבל הולכת וצוברת רלוונטיות ככל שהתחום מתנפח – מהי האדיאולוגיה של הבתים המאזנים? כבר עכשיו חלק גדול מהבתים הם שלדה חיצונית בלי שום לב אדיאולוגי ברור, ואל תוך הוואקום הזה שנמצא בקרבם נשאבת האדיאולוגיה הפסיכיאטרית-ביולוגיסטית המוכרת, המיינסטרימית. יוצא שהמוני בתים מאזנים הם מעין מחלקות חוץ של בתי החולים, עם הבדלים קוסמטיים בלבד ממחלקות הפנים האמיתיות. לדעתי, זו סיבה לדאגה רבה. גם לשאלת האדיאולוגיה אין תשובה חד-משמעית. נכון בעיניי להתחיל ולחקור את ההבדלים בין הבתים, להבין מה באמת קורה שם; להתבונן בהם ולהתחיל להבדיל אותם זה מזה; להפסיק לחשוב על התנועה הזו בתור משהו הומוגני; להכיר בשוני על צדדיו היפים והמכוערים. אם הייתי היום מחייה את אינדקס חלופות האשפוז שלי, הייתי מקדיש כמה שדות לרעיונות שמובילים את העבודה בכל בית כזה.

    לסיכום, רגע מרגש ומעניין, אבל גם מעורר חרדה, בתולדות הבתים המאזנים (שאינם מאזנים אף אחד).

    לצפייה בפוסט בפייסבוק

  • הערות על הכנס "פסיכוזה בעולם משוגע"

    בגלל שאני מחוסר-פנאי באופן קיצוני, אני הולך לנסות להביא רשמים מהחוויה (הדי טוטאלית) של כנס "פסיכוזה בעולם משוגע" – כנס דו-שנתי שנדחה עקב האסונות הרבים, של הארגון לקידום גישות חברתיות ופסיכולוגיות לפסיכוזה (ISPS), ושהתחיל שלשום ונגמר אתמול…

    #1 הפסיכואנליזה לא מספיקה.

    מאז שאני חבר באיספס (ISPS) יש לי את הבעיה הזו, שאני לא-פסיכואנליטיקאי בחבורה פסיכואנליטית מאוד. עברתי בערך 5 כנסים, אולי יותר, וזה ממשיך להציק לי. יש המון הרצאות על פסיכואנליזה, וגם איפה שזה לא בשורת הנושא, זה מגיח. בסוף כל משפט יש פרוייד מעשן וגו'.

    ובעקרון אין לי על מה להתלונן, כמו שאדם שנכנס למסעדה תאילנדית אין לו מה להתלונן שיש סביבו אוכל תאילנדי. אבל בכל זאת, אני מזהה מגמה שאני רוצה להצביע עליה: השפה האנליטית נהיית דלה עבורנו כחבורה רדיקלית, והיא לא מתאימה לנו, לא משרתת אותנו.

    נראה לי שאפשר לצייר דיאגרמת וואן עם שני עיגולים חופפים – פסיכואנליזה ופילוסופיה דיאלוגית. באזור החפיפה אפשר למקם כל מיני הוגים והוגות שמגיעים בסך הכל למסקנות די דיאלוגיות אבל מגיעים לשם מתוך השושלות הדינמיות. דוגמא די קלאסית לזה יכולה להיות ג'סיקה בנג'מין וחבורתה. בנוסף, כמובן שיש הוגים שנמצאים מחוץ לאזור החפיפה, ואפילו רחוק ממנו – דיאלוגיים שהם לא דינמיים או דינמיים שהם לא דיאלוגיים.

    ומה שאני רואה, זה שיש כל הזמן נסיון להגיע, גם בקרב חברותי בכנסים האלו, אל הדיאלוגיות מתוך הפסיכואנליזה. למשל, מנסים לתאר את האחריות המשותפת שיש לאנשים בסיטואציות טיפוליות מסויימות, אבל מעלים את ביון ולא את בובר. רוצים לדבר על פוליפוניה בחטינאית, אבל מדברים במקום זה על כל מיני תינוקות ויחסם אל השדיים של האמהות שלהם. כל הזמן מדברים על "להיות עם" אבל לא מזכירים בשם אפילו פעם אחת את ג'ון שוטר או הרלין אנדרסון. מגרדים את הכתבים הפסיכואנליטיים כדי לומר משהו על העבודה בבתים המאזנים. בשביל מה המאמץ?

    אני לא אומר שבהכרח אין מה להוציא מכל הפסיכואנליטיקאים באופן גורף וחד-משמעי, אבל כן, זה נורא מתסכל לראות את זה.

    התנועה שכחבורה אני מרגיש שאנחנו מנסים ליצור, וגם מצליחים במידה רבה, אל עבר שינויים דרסטיים בעולם ברה"ן והרחק מהפסיכיאטריה הביולוגיסטית, דורשת בלי סוף מאיתנו להתחבר למסורת החשיבה הדיאלוגית. ויש משהו מאוד לא מועיל בעקשנות הזו – ואני מבקר כאן את חבריי וחברותיי הקרובים – להשאר דבוקים למסורת האנליטית, במיוחד כשהיא לא מספקת את הסחורה.

    באחד מהמושבים ביום השני דיבר ד"ר עמרי אברמוביץ' על ההשפעה העקיפה והעצומה של ר"ד לאינג על המודל הסוטריאני. הרצאה נפלאה, מסוג החוויות שבהן אני סופג מידע שכבר נקלט אצלי במוח בעבר וזה עדיין מרענן. אני חושב שצריך עוד הרצאות כאלו. כמובן שלאינג בעצמו היה פסיכואנליטיקאי, אז אולי אפשר לבוא ולומר שאני סותר את עצמי, אבל בעיניי אין בזה סתירה. איפה שאנחנו מצליחים ליצור שפה טובה אנחנו מצליחים ליצור אידיאולוגיה טיפולית טובה ושירותים טיפוליים טובים, וכשזה עובד זה עובד. שם זה עבד מצויין.

    עוד אכתוב בהמשך על החיבור בין ההרצאה הזו, ההרצאות שהתרחשו במליאה, והמושב שעסק במחקרים האחרונים – של ד"ר אברהם פרידלנדר וד"ר טל בלחסן – על הבתים המאזנים (מחקרים שהוצגו פחות או יותר לראשונה בכנס).

    אשמח לשמוע את דעתכן על הכנס בכלל ועל המחשבות האלו בפרט, אם הייתן שם, לקחתן חלק בחוויה הזו, ויש לכן דעה על הדבר.

    לצפייה בפוסט בפייסבוק