אני ממשיך עם עוד הערות על הכנס "פסיכוזה בעולם משוגע".
#3 מחקרים חדשים על הבתים המאזנים.
זה, בסיכום נמרץ, מה שלמדתי מההרצאות הזריזות של ד"ר לורה שרוני, ד"ר טל בלחסן וד"ר אברהם פרידלנדר (שב"ה ניצל מפיגוע לאומני שכמעט ולקח את חייו): כל מה שנאסף בינתיים מראה תאימות כמעט מלאה בין מה שקורה בתעשיית הבתים המאזנים הישראלית והמחקרים של לורן מושר מלפני עשרות שנים על בית סוטריה האוריגינלי. כלומר, הבתים המאזנים כן יותר זולים, הם לא מביאים לשיעורי "החלמה" או "ריפוי" גבוהים יותר, יש בהם כמעט אפס אלימות כלפי הצוות, ובשורה התחתונה, הם לא יענו על הציפיות שלך אם אתה מצפה למוסד שמבטל פסיכוזה באופן קסום, נגיד, אבל הם כן יספקו אותך מאוד אם אתה רוצה לטעון שכל הכפייה, האלימות והתיוג האגרסיבי של המערכת הפסיכיאטרית מיותרים לחלוטין.
ישראל ב-2024 מכילה מעל 30 "בתים מאזנים" (שנוסדו כולם תוך 7 שנים בסך הכל) ומהווה לדעתי ניסוי במדיניות ברה"ן שעולה בשאפתנותו על איטליה של פרנקו באזילייה. בינתיים, כאמור, הניסוי מראה כמה מיותר הוא המנגנון העצום והבזבזני של בתי החולים הפסיכיאטריים.
יש שתי שאלות שעולות עכשיו מהעבודה של ד"ר בלחסן וד"ר פרידלנדר, אחת מהן היא לדעתי שאלת דמה (לא שאלה אמיתית אלא הסחת דעת) והשנייה היא שאלה עקרונית עם חשיבות גדולה, גם לעתיד הניסוי הזה וגם לחייהם של אזרחי ישראל.
השאלה הראשונה היא מה שאני קורא לו "פרדוקס מבקרי מושר" (לא שם קליט, אשמח לשמוע הצעות עבור שם אלטרנטיבי). מבקריו של לורן מושר, מייסד בית סוטריה, טענו נגדו שהוא מסנן את "המקרים הקשים" בכניסה לבית ומקבל רק דיירים "קלים". משום כך נאמר לו שסוטריה לא מהווה חלופת לאשפוז אלא רק מעין הוסטל משודדג (במונחים של מערכת ברה"ן הישראלית). גם אם מוכיחים לכאורה שאלו מקרים קלים יותר – דבר שדי נרמז במחקרים שהוצגו בכנס – אין מתודה מחקרית שתוכיח שה"קלים" לא היו הופכים ל"קשים" אחרי המתנה (מחמירים בטבעיות) או שהיו נראים כ"קשים" אחרי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית רגילה (סביבה המעצבת נרטיב שונה). יוצא שאת הספק שמעלים כל נציגיה של המערכת הישנה, אי אפשר לאשש או להפריך, ומכך, לפחות ככה המבקרים אומרים, אין טעם של ממש להשקיע בהתחדשות. בשורה התחתונה, העניין כולו הוא משהו בין פרדוקס לבין תרגיל רטורי.
השאלה השנייה היא מהותית יותר, והיא נשאלה בעבר אבל הולכת וצוברת רלוונטיות ככל שהתחום מתנפח – מהי האדיאולוגיה של הבתים המאזנים? כבר עכשיו חלק גדול מהבתים הם שלדה חיצונית בלי שום לב אדיאולוגי ברור, ואל תוך הוואקום הזה שנמצא בקרבם נשאבת האדיאולוגיה הפסיכיאטרית-ביולוגיסטית המוכרת, המיינסטרימית. יוצא שהמוני בתים מאזנים הם מעין מחלקות חוץ של בתי החולים, עם הבדלים קוסמטיים בלבד ממחלקות הפנים האמיתיות. לדעתי, זו סיבה לדאגה רבה. גם לשאלת האדיאולוגיה אין תשובה חד-משמעית. נכון בעיניי להתחיל ולחקור את ההבדלים בין הבתים, להבין מה באמת קורה שם; להתבונן בהם ולהתחיל להבדיל אותם זה מזה; להפסיק לחשוב על התנועה הזו בתור משהו הומוגני; להכיר בשוני על צדדיו היפים והמכוערים. אם הייתי היום מחייה את אינדקס חלופות האשפוז שלי, הייתי מקדיש כמה שדות לרעיונות שמובילים את העבודה בכל בית כזה.
לסיכום, רגע מרגש ומעניין, אבל גם מעורר חרדה, בתולדות הבתים המאזנים (שאינם מאזנים אף אחד).