לוגן פול, יוטובר (אדם המנהל יומן וידיאו ביוטוב), יצא לטיול ב'יער המתאבדים' שנמצא למרגלות הר פוג'י ביפן. ביער זה הורגים את עצמם רבבות אנשים מדי שנה. בסרטון לוגן פול מסתובב ביער ומוצא גופת אדם.
הסרטון עלה ליוטוב ביום הראשון של 2018. רואים בו את האדם המת, תלוי על ענף של עץ גבוה. למרות שהסרטון ירד מהאויר די מהר, עותקים שלו הופצו ביוטוב ובאתרים המתחרים. מוערך שמיליוני אנשים כבר צפו בלוגן מצחקק, חבוש כובע דבילי, מאיץ בצלם שיעשה זום אין לאדם המת.
הביקורות היו רבות. ורמות. לוגן פול אמר להגנתו שהוא "ביקש להעלות את המודעות לנושא האובדנות". לבסוף הוא התנצל ואמר שהוא יפסיק לעת עתה לצלם סרטוני יוטוב.
ודעתי:
הקונספט הזה, של 'העלאת מודעות', נהיה מעין מונח פח זבל, תירוץ שמלבין ומכשיר כל שרץ. אין כיום שום מעשה מתועב (או סתמי) שלא יכול להכנס לקטגוריה הזו. מאחר ולוגן פול זכה לתיעוב תקשורתי נרחב, הוא מייצג עבורי רק את הנקודה שבה הרעיון של 'העלאת מודעות' הגיע לקצהו הגרוטסקי. אבל גם לפני זה, מדובר בעניין שמצריך הירהור או שניים.
עולה בראשי לא פעם השאלה: האם חסרה מודעות? במגוון של נושאים הקשורים לברה"ן, האם מה שחסר זה שאנשים ידעו שהתופעות הללו *קיימות*? האם מה שחסר הוא לא דעה, יחס אמפטי כלשהו שנעדר כמעט לחלוטין מהתרבות שלנו, דבר ששונה מהותית ממודעות פשוטה ואפילו מנוגד לה?