ב-2017 קריסטין אנמארק, האישה הראשונה שזכתה לדיאגנוזה "סינדרום שטוקהולם", מתראיינת לעיתונות. היא עושה זאת אחרי 40 שנה של שתיקה ומתוך תחושת אחריות כבדה. "כל השנים האלו הרגשתי שיש משהו שלא בסדר בי", היא מספרת לעיתונאי האמריקאי טרנס מיקי, "אם אומרים שאני או נשים אחרות לוקות בסינדרום [שטוקהולם], אז לא צריך להקשיב למה שיש לנו לומר".
קריסטין הייתה בת 23 כשנלקחה כבת ערובה בשוד הבנק המפורסם שהוליד את האבחנה. השודד, יאן אולסון, דרש מהמשטרה שתשחרר מהכלא ותביא אליו את שותפו הותיק קלארק אולופסון. יחד עם 3 בנות ערובה ובן ערובה אחד, יאן וקלארק התבצרו בבנק, תחילה בחלל המרכזי ולאחר מכן בחדר הכספת. זו הייתה סיטואציה איומה ונוראית עבור כולם, וכמובן גם עבור קריסטין.
למרות זאת, קריסטין "לקחה את הצד של החוטפים", כפי שכינתה זאת התקשורת השוודית.
עשרות שנים לאחר המאורע אפשר לשאול: האם באמת זה מה שהיא עשתה? מדוע היא עשתה את זה?
קירסטין ידעה, שהמשטרה השוודית לא תתיר לשודדים לצאת לחופשי. והיא ידעה, שהחוטפים יודעים את זה ולא ישחררו את בנות הערובה. היא חששה מאוד שאם החוטפים יימלטו מהבנק ללא אישור המשטרה (אישור שלעולם לא יבוא כנראה) השוטרים יירו בשודדים והיא תמות יחד איתם. היה יסוד סביר לחשש הזה.
קריסטין גם ידעה, שיאן כנראה יהרוג אותה אם הוא ירגיש שדוחקים אותו לפינה.
היא ראתה כמה הוא לחוץ ועצבני – כשהשוטרים הביאו קרוב לדלת הכספת את מי שהם חשבו שהוא אחיו של יאן, ילד קטן ומפוחד, יאן שלף את הנשק שלו, ירה בילד וכמעט הרג אותו.
קריסטין בחרה את האופציה שעבורה באותו רגע גילמה את הסיכוי הגדול ביותר לשרוד. במילים פשוטות, היא רצתה לחיות ולא למות.
בשיחת טלפון עם ראש ממשלת שוודיה (שיחה שמאז התפרסמה ונותחה על ידי פסיכולוגים), היא ביקשה שישחררו את החוטפים יחד איתה.
ראש הממשלה, ברגע של גילוי לב נדיר, אמר לה שהיא ככל הנראה תמות בין כה וכה, והאם לא עדיף שהיא לכל הפחות תמות "בשמירה על המוצב"?
הפסיכיאטר המשטרתי שטבע את המונח "סינדרום שטוקהולם" היה נילס ביירוט. בימים שאחרי שיחרור הבנק, הוא סיפק הסבר להמונים המבולבלים שלא הבינו, למה קריסטין לא ברחה החוצה מהבנק כשחוטפיה התירו לה לצאת מהכספת וללכת לשירותים (היא חששה בצדק שהם יירו בשאר השבויות), למה היא ביטאה שינאה כל כך עזה למשטרה (הם סירבו לשוחח איתה לאורך כל ששת ימי השבי, בעוד שאחד החוטפים, קלארק, שוחח איתה והרגיע אותה) ומדוע היא עשתה את בחירתה התמוהה לכאורה "לשתף פעולה עם החוטפים במקום עם המשטרה" (כאמור, היא סברה שסיכוייה לחיות גדולים יותר אם תלך עם החוטפים, וכך או כך, היא הניחה שאם היא תלך איתם חייהן של שאר החטופות יינצלו).
בתום ששת ימי השבי קדחו השוטרים לכספת והכניסו פנימה, דרך חור בקיר, כמות גדולה של גז מדמיע. בהתחלה נשטפה קירסטין בבהלה עצומה – המשטרה פגעה בחיבור החשמל של הכספת החדר היה חשוך לחלוטין, בלי שום קרן אור שתחדור פנימה, והמים מהמקדחה העוצמתית הלכו ומילאו את החדר בפרצים אדירים. אבל הבהלה עברה מהר מאוד – במהרה החוטפים נכנעו וכולם שוחררו מהכספת. הנשים יצאו אחרי הפושעים מתוך הכספת, כדי שהמשטרה לא תירה בהם. הייתה זו בקשתם האחרונה של החוטפים והן החליטו להענות לה.
"סינדרום שטוקהולם" היה המונח שטבע, כאמור, נילס ביירוט (הוא נתן לזה שם אחר, פחות קליט, אבל הוא נחשב להוגה המקורי של הסינדרום). שנים לאחר מכן המונח פותח על ידי פרנק אוצ'ברג, ולאחר מכן קיבל נופך אמיתי בכתיבתו של פסיכולוג תיאוריית יחסי האובייקט המפורסם רונלד פיירברן.
ב-2017 פירסמה העיתונאית עטורת הפרסים ג'ס היל כתב אישום חריף נגד מדיניות הטיפול בקורבנות אלימות במשפחה. בספרה "תראי מה גרמת לי לעשות" היא מכנה את סינדרום שטוקהולם "אמצעי לדיכוי מיזוגני" ומציינת שגם היום, עשרות שנים לאחר המצאתו, הוא חסר כל ביסוס מדעי אמיתי. היל מצביעה על הצורה שבה האבחון הזה משמש כתשתית להאשמת קורבן ממסדית של נפגעות אלימות במשפחה.
בעמוד הזה כתבתי לאורך השנים על ההיסטוריה העקובה מדם של כמה מהדיאגנוזות הפסיכיאטריות הידועות ביותר: סכיזופרניה (עליה כתבתי בעיקר בארבעת השנים הראשונות של הבלוג), אספרגר (מושג שהוגדר לראשונה על ידי רופא נאצי), הפרעת אישיות גבולית (מונח שמשמש לתיוג, דיכוי והשתקה של נפגעות אלימות מינית), פסיכופתיה (מונח בעל תפקיד מרכזי בכליאתם הממושכת של מאות אלפי בני אדם בארה"ב) ועוד. ניסיוני מלמד אותי שאבחנות מקבעות יחסים בין בני אדם, יחסים שאילמלא אחיזת החנק של הדיאגנוזה, אולי היו יכולים להתפתח למקום של ריפוי וגדילה. פעמים רבות דיאגנוזות פוערות תהום בין אנשים, מבדילות אותם זה מזה ומייצרת אטימות מלאכותית לקולות המורכבים שהם מעוניינים להביא אל השיח הבין-אישי והציבורי. לרוב, התקשורת מבליטה את הדיאגנוזה והופכת את האדם בעל התווית הפסיכיאטרית ליצור מיתי ותת-אנושי (במקרה של סינדרום שטוקהולם, התקשורת היא השחקן בעיקרי ביצירת ובעיבוי האבחנה).
בעבודה בשטח לא פעם ראיתי איך הגורם המטפל ממצב את עצמו כגורם מאיים עבור המטופל, ובכך, בדומה לדינמיקה שבמשולש היחסים קריסטין-יאן-נילס, דוחק את המטופלים בחזרה אל מי שהם תופסים בתור הרע במיעוטו – כלומר, אל חיקו של הגורם הפוגע, האונס, המכה וכו'. בהתנהגות הזו אין שום דבר שהוא "לא הגיוני" בעיניי, רק אומלל מאוד. זו התנהגות שמשקפת את קיומו של אדם בתוך מרחב בחירה מוגבל ביותר.
לפני מספר שנים נפגשה קריסטין אנמארק עם יאן אולסון. הוא צחק ואמר "אה, איזה חוויה זו הייתה", והיא סיפרה לו כמה הכל היה מפחיד ונוראי עבורה. יאן פרץ בבכי, וקריסטין מספרת בראיונות, כמה חשוב היה הרגע הזה עבורה. למיטב ידיעתי, עד היום היא לא שוחחה עם נילס ביירוט.
ויש גם סוף יפה לסיפור: לאורך השנים, קריסטין למדה פסיכולוגיה והפכה לפסיכותרפיסטית מבוקשת בשוודיה. כיום היא מקבלת פרטים, זוגות ומשפחות בקליניקה שלה.