'הכל בראש שלך', 'תפסיק להשליך עליי את הפחדים שלך',… ועוד מיליון ביטויים ומונחים ששגורים בשפה היומיומית שלנו, פותחו במקור על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים.
זה מדהים כמה כולנו קרפלינאים ופרוידיאנים – גם ילד בן 5 בריב עם חבריו, בני גילו, נמצא בתוך מסגרות תרבותיות מסויימות, והמסגרות הללו רוויות לגמרי באדיאולוגיות טיפוליות.
בהקשר הזה, המונח האהוב עליי מכל הוא 'ונטילציה': זהו הרעיון, שכמו דוד מלא במים חמים, לחץ האויר בתוכנו גדל עד הנקודה שבה אנחנו צריכים לשחרר חלק מהרגשות שלנו אל העולם. (ולא משנה כל כך מול מי זה יהיה ומה תהיה תגובתו, אנחנו רק 'משחררים קיטור'.)
ויש עוד ביטוי דומה שאהוב/שנוא עליי מאוד – 'להכיל': כאן רגשותיו ומחשבותיו של האדם הם חפץ שמצריך קופסא, או ארון, או מחסן חשוך ומלא אבק. (הן לא זרם דינמי, המשתנה אפילו תוך כדי דיבור, כשאתה מסתכל ומגיב ובהתאם להבעות הפנים של בן שיחתך.)
השימוש במונחים האלו, הן בז'רגון המקצועי והן בשפה היומיומית, מבטא לדעתי צורך קמעי בדיאלוג… המלווה בחרדה קמעית מדיאלוג.
יש משהו מאוד מרגש ומאוד מפחיד בזה שפשוט נדבר באמת על הדברים שמטרידים אותנו, שנתחבר ונהיה בני ובנות אדם, לא מכונות.