תוך יממה וקצת, הכתבה הזו מ"הארץ" שותפה 3,000+ פעמים. ככל הנראה, פסיכופטיה מובילה לספרים רבי-מכר ולכתבות גורפות-לייקים עוד יותר מסכיזופרניה.
המיתוס של הפסיכופט אומר, שבנינו מתהלכים אנשים בלי נשמה, אנשים בלי שום יכולת אמפטית. אלו אנשים שאנחנו מסתכלים עליהם ורואים בני אדם, והם מסתכלים עלינו בחזרה ורואים חפצים.
מי נפגע מהאבחון?
לפי הערכות פסיכולוגים, בין 20% ל-25% מהאסירים הם פסיכופטים. מתוכם, אלו שיאובחנו לא יזכו לקיצור בזמן המאסר שלהם. זאת משום שלפי המיתוס המקובל הם בלתי ניתנים לתיקון ויש להרחיקם מהחברה למשך הזמן המירבי. ברוב המקרים, אותם אנשים גם לא יקבלו טיפול נפשי. למה להשקיע משאבים במי שהמשאבים הללו יתבזבזו עליו? קובעי המדיניות מעדיפים לתת ל"פסיכופטים" את חבילת הכליאה הבסיסית והזולה ביותר.
מי מרוויח מהאבחון?
בארה"ב, איפה ש-1% מכלל האוכלוסיה נמצאים מאחורי סורג ובריח (בערך 3.5 מיליון אנשים, האוכלוסיה הכלואה הגדולה ביותר בעולם), מופק רווח רב מהאסירים. האסירים עובדים עבור פרוטות במגוון של תחומים. למעשה, לכל עניין ודבר, הם חצי-עבדים. תעשיית הכליאה היא המרוויחה העיקרית מהאבחון, אך ישנן תעשיות נוספות שמרוויחות ממנו – לדוגמא, המאבחנים עצמם. ובל נשכח גם את אנשי הקולנוע שעומלים כדי להשאיר את המיתוס חי וקיים.
מטא-מחקרים מראים כמה בלוף הוא כל העניין.
אנשים שאובחנו כפסיכופטים מסוגלים לעבור טיפולים נפשיים בהצלחה מרשימה, ויכולת הניבוי לרצידיביזם של שאלון הפסיכופתיה שיצר רוברט הייר היא נמוכה במיוחד ביחס לכלים דיאגנוסטיים אחרים.
באופן כללי, האבחון של פסיכופתיה פועל כמו רוב האבחונים הפסיכיאטריים, כמשאלה שמגשימה את עצמה:
התווית הפסיכיאטרית מייצרת את התנאים שמולידים את המשך התופעה, וכך היסוד הטאטולוגי של הדיאגנוזה מקבל גושפנקא ממשית.
אומנם מערכות צדק/תיקון/ענישה שונות ברחבי העולם הצליחו לשקם אחוזים מאוד גבוהים של עבריינים, אבל בחברות שבהן רואים ברבים מהעבריינים "פושעים מלידה" (כפי שנקראו פסיכופטים בתיאוריה של צ'זארה למברוזו, בשלהי המאה ה-19), האחוזים נמוכים.
בראיון מ-2011 אומר רוברט הייר, ממציא הפסיכופטיה המודרנית, שאילו הוא היה מתיר לעצמו לחשוב על הסבל שהוא הביא לעולם, הוא בוודאי היה נשאר ער כל הלילה, כל לילה. עד כדי כך הוא היה מתייסר אילו היה נותן לעצמו להיות אמפטי לסבלם של האנשים הרבים בהם הוא עצמו יודע שהוא פגע.
כמו תיאורטיקנים ביולוגיסטים אחרים שציירו את דמותו של אדם הנולד פגום ומת פגום – ועל הדרך פוגם באחרים – רוברט הייר מרגיש שהוא בעצמו פגם מאוד בחברה. זוהי הטרגדיה של הפסיכיאטריה הביולוגיסטית בתמצית.