פאסיב-אגרסיב ושאלות רטוריות הן שתי צורות שיח מרתקות בעיניי. הן מרתקות אותי כי הן מראות כמה מרובד ומלא סתירות הוא הדיאלוג האנושי.
פאסיב-אגרסיב זו תקיפה באמצעות נסיגה, שחרור של המרחב הבין-אישי והתרתו לוואקום האלים. אני שקט, ורק אתה מדבר, יוצא שאתה תוקפני, והתוקפנות שלי היא לעשות אותך לתוקפני. אני חסר פנים, נטול רצונות, אדם ללא שום שאיפה. במפגש שלך איתי אתה מושיט את ידך קדימה ולא פוגש דבר. מכאן שאתה לא פוגש את עצמך ולא מפעיל את קצוות עצבי העצמי שלך. לפעמים זה כואב כמו תקיפה ממשית, לפעמים אפילו יותר. בצורת הדיאלוג הזו כאילו לא נעשה כלום, וזה מערפל, מבלבל, מועד למיסטיפיקציה, ניחושים פרועים בחלל.
שאלה רטורית היא אמצעי הפוך. היא פותחת את המרחב השיחי כדי לסגור אותו. היא מסתיימת בסימן שאלה שהוא בעצם נקודה עם עיטור הסוואתי. ובכל זאת, היא שאלה. גם אם היא לא באמת, היא פותחת לרגע קל מרווח של ספק, כמו כל שאלה. ובמידה מסויימת, היא כמו התנהגות פאסיבית-אגרסיבית. היא לא רק דבר אחד שעטוף בדבר אחר, היא לא רק תרמית שבה אמת מחפשת את עצמה בשקר. יש בה דואליות פנימית.
בעולם הדיאלוגי, הבין-אישי, דברים יכולים להיות מאוד מתעתעים. לפעמים נייטראליות בשיחה בין שני אנשים היא מתקפה. לפעמים יש משהו חומל בתנועה החדה אל הזולת. לפעמים שאלה היא אמירה חד-משמעית ולפעמים אמירה חדה כתער פותחת ממדים רבים של ספק והירהור.