לחפצן זה אנושי. אבל אל תתרכזו בעצמכן, ותחשבו לרגע על היקום הרחב – והמרגש – שבו חיים החפצים.
בכל התייחסות לזולת יש שוליים של חיפצון. לאף אדם אנחנו לא מתייחסים במלואו. לי נדמה שאף אדם לא יכול להיפתח אלינו במלואו. כל אדם הוא בור מים עמוק מדי בשביל העין האנושית. כל אדם נוצר לפי המבט, לפי המגע, לפי המילה – אף אדם הוא לא שלם בשלמותו. בעיניי, דווקא זה הופך אותנו, בני ובנות האדם והחווה, לחפצים קסומים.
העולם הנורמלי מורכב בעל כורכו מחיפצונים. מסדרה אינסופית של סופים. זו מעין בעיה של קבעון אובייקט: כל אדם הוא חצי-חפץ כשאנחנו לא מביטים בו. הוא נשאר חצי-חפץ גם כשאנחנו מדברים איתו.
כמו שדיאלוג בנוי מאוסף של מונולוגים, ככה סובייקט בנוי מפיסות של אובייקטים – אלו לא הפכים גמורים אלא הפכים משלימים, בערך. וכמו שפיסת נרטיב שמשליטה את עצמה על כלל השיח משתיקה אותו, ככה גם קורה כשהיבט אחד של האדם נתפס בתור כל כולו.
באופן קצת מבלבל, חיפצון הוא דבר דו-כיווני, דו-צדדי, הדדי. כשאתה משקיף על מישהו דרך העדשה המחפצנת, אתה מצמצם ומגביל גם את הסובייקטיביות שלך. כשאת מתייחסת אל עצמך כאל ממלאת תפקיד נוקשה, כלומר, כשאת מפעילה פעולות על הזולת, כמו מכונה, זה נהיה בלתי נמנע שתחפצני אותו.
האם זה מה שעומד בבסיס החיפצון שמפעילים גברים על נשים?
האם השילדה התיאורטית הזו נותנת לי הבנה יותר טובה של טראומה? או של חוויות שעליהם מספרים אנשים הנמצאים בטיפול, טיפול בו בוחנים את התנהגותם בזכוכית מגדלת ואיזמל מנתחים?
האם זה נותן מילים חדות מהרגיל למטפלים שמרגישים שמטופליהם משטחים אותם לדמות רובוטית, חד-ממדית?
כעובד סוציאלי, אני מרגיש שיש לי הרבה הזדמנויות, לא תמיד נעימות, לעסוק בשאלת החיפצון. אני שומע מאנשים, שהם הרגישו כמו מכונה מקולקלת כשהם היו בקשר עם מטפל. הם מספרים איך הם הרגישו שהמבט של המטפל איבן אותם, עשה מהם חיה בכלוב. ובנוסף, על בשרי אני מרגיש את החיפצון של פונים מדי יום. אני מרגיש לפעמים שמתייחסים אליי כדמות פלקטית.