כסף.

אחיזה חמקמקה במטבעות ובשטרות.

בו-זמנית אני חושב שעבודה סוציאלית צריכה להיות המקצוע עם השכר הגבוה ביותר במשק (מעבר לשכר של כל מנהל בכיר), אבל היא גם צריכה להיות דבר שניתן רק בהתנדבות, בלי שום שכר כספי. בנוסף, אני חושב שאין סתירה בין שני כיווני המחשבה האלו. (אבל זו רק מחשבה, ואולי אתן – או אפילו אני בזמן אחר, אולי אפילו בסוף הפוסט הזה – תחשבו אחרת.)

כל הזמן אני מקבל הודעות מאנשים שמבקשים ממני שאתנדב: רוצים שאייעץ בחינם, אדבר בפאנלים בחינם, אעשה מנטורינג בחינם, אכתוב בחינם. על בסיס יומי פונים אליי בבקשות כאלו. אני כמעט תמיד מסרב. מי אתם חושבים שאתם? ועוד בזמנים כאלו? מצד שני, מה כבר יש לי לעשות בזמנים כאלו, כשיש כל כך מעט עבודה בשכר?

אם היה לי ביטחון שמחר לא אתעורר אל תוך חיים של מחסור, הייתי מעניק מזמני כמעט בלי שום גבול. אני בטוח שהייתי יכול לתת לעולם הרבה יותר במצב כזה. והייתי נותן ברצון, בנדיבות. הייתי מתפנה לכתיבה טובה, לעשייה משמעותית. לפיתוח הקהילה שסביבי.

שנים העוסיות נאבקות על השכר שלהן. כלומר, גם עליו. יש שיגידו – בעיקר עליו. בעיניי זו לא בושה.

לפעמים אומרים להן שהן חמדניות ומדברים עליהן כאילו הם שודדות את הקופה הציבורית. אני לא מאמין בלגיטימיות של מדינות לאום, אבל אני כן מאמין שזכותן לדרוש שכר גבוה יותר מהמדינה. גם כאן יש סתירה לכאורה. האוצר אומר לעוסיות, נביא לכן שכר כמו שהבטחנו, אבל נקצץ ברווחה, אוקיי? שוב נוצרת סתירה. לא מעצמה אלא על ידי בני אדם מסויימים. הקונפליקטים אמיתיים אבל הסתירות נראות לי מומצאות.

אני רוצה להתקדם לעבר עצמאות תעסוקתית ושואל את עצמי, לאיזה כיוון לפנות? מה הכי נכון?

ישנו מקום שבו הרבה מהסתירות האלו פשוט שוכבות לישון.

זה לא מטופש בעיניי לדמיין מציאות אחרת, כזו שבה בני האדם (רובם לפחות) רואים את הערך האדיר שיש בטיפול ובסיוע נפשי-סביבתי. הם רואים את זה, ותמיד דואגים שלאשת הריפוי לא ייחסר שום דבר. בנוסף, אשת הריפוי לא מסתמכת על כוח מדינתי או היררכי כלשהו בשום צורה כדי לעזור לבני ובנות הקהילה שלה. ככה היה בהרבה מקומות ובהרבה תקופות. זה התקיים כמאפיין מרכזי של לא מעט תרבויות ילידיות לפני שהאירופאים והנגיפים שלהם פלשו פנימה אל תוך החיים. וגם, לדעתי, זה לא מטופש לדמיין את זה, כי זה פותח תעלה למציאות שבה הדברים הרבה יותר הרמוניים – ובכל זאת אנחנו לא חיים במציאות הבדיונית הזו עדיין.

אנחנו חיים בעולם שבו תשלומים בסיסיים – חשמל, מים, גז, שכ"ד ומזון – הן לא מותרות אלא יסוד החיים, והם לא מובטחים בשום אופן, לא על ידי המדינה ולא על ידי הקהילה. כלומר, בדרך כלל.

זכורה לי תקופה שבה עבדתי בקהילה חרדית, בשכונה סמוכה לשכונת מאה שערים בירושלים. ייתכן שאני טועה, אבל שם, בין כל מיני גמ"חים (גמילות חסדים – מוסד של חלוקת משאבים, חפצים או שירותים באופן וולטרי) מכל מיני סוגים שונים ומשונים (מגמ"ח הלוואות ללא ריבית ועד גמ"ח סולמות), הרגשתי שקל יותר להיות צדיק או פילנטרופ.

יש משהו מטופש מאוד בזה שאני צריך כסף כי את צריכה כסף כי ההוא צריך כסף, וכן הלאה. אני לא יודע אם הפתרון למחיר הגבוה של הטיפול הנפשי במגזר הפרטי הוא תהליך של הצברת הבעלות (באופן ישיר או עקיף). נראה שזו חוליה אחת של מחשבה. אולי החוליה הבאה היא באמת התנתקות הדדית וסימולטנית מכסף. בהסכמה, או אפילו בהסכם.

זה אותו עניין עם המושג הזה של "גירעון טיפולי" (מושג עכשווי מאוד של חוקרי מדיניות רווחה): לאורך עשרות שנים, גורמי הטיפול המסורתיים, ונשים בעיקר, עזבו את הזירה המשפחתית לטובת עולם העבודה. בהדרגה, הן חזרו כגננות, מטפלות סיעודיות וכיו"ב. ובכל זאת הן חסרות. הביקוש בטיפול עולה על ההיצע, ונוצר גירעון. אני מאמין שהמקצועות האלו הן יותר מתחליף לאופציה המסורתית והישנה. אבל אולי לא תחליף כל כך טוב? אם לא מייחדים את העשייה לנשים או למגזר אחר בחברה, אולי דווקא כדאי לנו להחזיר עטרה ליושנה? אני נשאר עם כמה שאלות פקוחות. מעניין אם יש אזורי השקה בין גרעון כספי וגרעון טיפולי.

נדמה לי שגם בטיפול ישנן שרשראות העשויות מחוליות של תלות אבסורדיות כמו השרשרת של ההזדקקות לכסף שממנה התעצבתי קודם. הפסיכולוגית משאירה מחשבה עודפת, שהיא לא מבטאת מול המטופל שלה, ואת המחשבה הזו היא מביאה למדריכה שלה. המדריכה מעבירה את העודפים שלה הלאה למדריך וכן הלאה והלאה. התנועה החד-כיוונית הזו של חומרים מנטליים מקבילה לזרזיף או לנהר הכסף החד הכיווני שנע מהמטופל הלאה למטפלת והמדריכים. כמובן שיש גישות הדדיות יותר, שבהן הפגישות מייצרות פחות עודפים.

אני מדבר לפעמים על הנושאים האלו כאילו שאני לא צריך כסף או כאילו שאני לא צריך טיפול. בעצם אני צריך את שניהם, ונדמה לי שהאפקט המרתיע שבשניהם קשור לזה שהם מסמלים תלות בזולת. בלי תלות כלשהי, במשקים אוטרקים של רגש וכסף, אין להם קיום. אבל אולי יש מובנים של עצמאיות קהילתית שלא כוללים עצמאות אינדיבידואלית?

שבוע שעבר ראיתי פרסומת לאשת טיפול, שנראתה לי כמו מכשפה מודרנית לפי המראה, והיא הבטיחה לי דרך המסך שהיא תוכל לעזור לי במהירות להתכוונן אל תדרים של שפע חומרי. גם זו תערבות של כסף וטיפול שמתקיימת בעולם הגדוש הזה שבו אני חי.