To be a soft reflection,
For someone's other side,
Reveal obstructed mysteries,
For when our will is blind,
Too bated with inflection,
For when the darkness hides –I could be your light,
Could you be mine?
Gentle mirror.
יחסים בין בני אנוש הם הכל חוץ מפשוטים: מבוך מראות שבו הכל מתהפך שוב ושוב, לולאות, סבכים, אמת וכזב, משולשים, מרובעים ופוליגונים אחרים. אי אפשר למצוא את הידיים והרגליים, וכשמוצאים – הידיים מגואלות, כפות הרגליים מטונפות.
הדבר היחידי שהוא בבסיסו תמים הוא תהליך בין-אישי שנקרא אהבה.
ובימינו, כאשר כל בעיה – גם הבעיה הבינאישית ביותר שיש, בעיית הבדידות – נבחנת תחת זכוכית מגדלת פנים-נפשית (שואלים, "איך מספקים את צרכיו האישיים של האדם על מנת שלא יחוש בבדידות?"), להבין אהבה משמעותו להבין את האדם-בעולמו. להשיב אותו לעולמו.
האם אהבה תלויה בדבר?
האם היא דבר שאינו תלוי בדבר?
אם היא תלויה – היא חפץ שמונח על חפץ.
אם היא לא – היא רק עוד חפץ של הנפש הסגורה-הרמטית.
אהבה תלויה בעצמה. כלומר, היא לא זה וגם לא זה.
"אני אוהבת אותך" – המילים האלו קירבו ביניהן.
"גם אני אוהבת אותך" – ומשהו נסגר בחיבוק של ביטחון.
בתוך העטיפה הזוגית הזו, האפשרויות נפתחו כמו מניפה. אמירת ההן ההדדית הזו תלויה בשיקוף שלה, אבל היא רק חוליה בהדהוד מתמשך בין בנות הזוג, דיאלוג שהתחיל לפני האמירות הללו ואשר ימשיך בע"ה אחריהן.
האהבה נמצאת בצורתה המזוקקת ביותר דווקא ברגע הקלישאתי הזה, משום הרגע הזה מכיל את אטום ההתקרבות בצורתו החשופה ביותר.
האחת לא יכלה לאהוב את זולתה אם זו לא הייתה אוהבת אותה.
ישנה תלות של האמירה האחת בשניה באופן שכמעט ומבטל את ההיררכיה שכופה עלינו הזמן עצמו, היררכיה של סיבה ותוצאה.
תהליך ההתאהבות הוא בדיוק זה – תנועה הדדית, לעתים מדודה ולעתים פראית, של שתי נפשות, אחת אל השנייה.
רונלד לאינג צייר קשרי תלות פרדוקסליים – אני אוהב אותך אם אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב אותי אם אני לא אוהב אותך – וקשרי תלות ריקורסיביים – אני חושב עליך חושב עליי חושב עליך חושב… (וכך אד אינפיניטום) – ואילו קשר האהבה הוא המולקולה הבסיסית ביותר של ריקורסיה, ולמרות שהוא אבסורדי לגמרי, הוא הבלטה שממנה בונים את גורדי השחקים הגבוהים ביותר.
בכל רגע כזה, של התקרבות אוהבת, יש כמה חלקיקים קבועים:
הפחד… שהתנועה קדימה אל עבר האחר תבלם בקיר של אמירת די.
הספק… שהוא צידו השכלי של הפחד.
והביטחון… שמספק לתנועה היחידה הקשר, מיקום בתוך שרשרת התקרבויות שמתקיימות בהיה-הווה-יהיה.
כל הרכיבים הללו חוברים יחד ליצירת סערת רגשות. הם מתקיימים גם כאשר האדם מבוצר במגננותיו – אז ההתקרבות מורכבת יותר, אך כשהיא מתקיימת, היא שוב מתקיימת בתנאים של חשש ואמון, פחד ובטחון.
יתרה מכך, האלמנטים הללו הם לא רק אוניברסליים במידה שהם מתקיימים בצורה כזו או אחרת בכל תהליך התאהבות "רומנטית", הם גם משובצים בליבה של האינטראקציה האנושית כולה. בהורות ובידידות, בפוליטיקה ובכלכלה – העולם אוהב, וליבו של העולם נשבר. כולם שותפים לריקוד הדבילי הזה. יש אמת במימרה ההיפית. אהבה היא באמת דבק המגע הנמכר ביותר ביקום.
רבי נחמן מספר כיצר ליבו של העולם עורג למעין – עורג לנצח, אך לעולם לא נפגש איתו. אהבה היא בלתי-פוסקת מעצם טבעה משום שהיא תלויה ברצון להתקרב ולגעת, אך לא להתאחות ולהיבלע. האהבה כמו שאמרו פילוסופים דיאלוגיים נבונים, היא הכיוון. היא התנועה של הארנב שכל פעם גומע חצי מהמרחק ולעולם לא את המרחק כולו. סימון דה בובאר אמרה: אם מגיעים לסוף האידאל (במקרה הזה, של האהבה), האידאל מתאיין מעצמו או נהפך למת.
אך יש סוף עגום מזה לאהבה. אותו רכיב של ספק, שהוא גם חלקה של האי-וודאות המרגשת והמסעירה בהתאהבות, יכול גם לכבוש את הנפש כולה. אולי נגמר הביטחון. אולי עלה זכרון שפגם בו. אולי התרחש משהו ששבר את האמון. כך פתאום כמו בלון שתקעו בעורו מחט, מתפוצץ מושג האהבה ומתגלה כריק. עתה הכל נראה כחלומות באספמיה… שקרים שסיפרנו לעצמנו, הבל הבלים.
זהו תוצר לוואי מצער של תהליך שתלוי בעצמו.
כל המתנות, כל המאורעות, כל הפעולות (והסקס בכללותן) – שנבעו מאהבה,
לא יכולים ברגע השבירה לסנגר על ממשותה של האהבה.
הם ממשיים כשלעצמם, אבל אם האמונה באהבה הלכה, הם חלולים לגמרי.
אהבה היא פשוטה ובו-זמנית, מחרידה. כל כך מחרידה, שהיא נהיית מורכבת. ועדיין בתוך המבוך החשוך של האינטלקט הסוליפסיסטי, בו כל מחשבה מפלצתית שהוגים בה נוצרת וגם מתממשת, האהבה היא קרן אור מיוחדת בפשטותה. דווקא בגלל שהיא פונה כלפי חוץ ושוברת את הגדר (או החומה המבוצרת) בין האני לזולת.