עוד בערך 20-30 שנה יתחילו לסגור את הבאסטה בביטוח הלאומי. זה אומר שיתחילו קיצוץ בכל הקצבאות. פשוט כי ייגמר הכסף בקופה.
זה לא עוד המון זמן.
ויש לזה משמעות כבירה, מין הסתם, על קצבאות הנכים. לא רק על ההתכנות של ההעלאה שלהן בעקבות הסכם הנכים, אלא על השיח הציבורי סביב ההסכם. מה שיהודה יפרח, מירב ארלוזרוב, אדריאן פילוט ועוד עיתונאים כלכליים רבים אחרים עושים, זה לא יותר מסלילת הדרך לקבורת החמור שמתכוננת ככל נראה לקצבאות הללו.
אבל ככה זה נראה כש-40 שנה מחריבים את המוסד לביטוח לאומי. אברהם דורון, חוקר הרווחה הקדום והחשוב של ישראל, כתב כבר ב-2006 שאם לא ישמעו לנבואות הזעם שלו, המוסד עתיד להיות ז"ל.
● התשלום של דמי הביטוח על ידי מעסיקים ירד מ-16% ל-5%. אלו בערך 42,000,000,000 ש"ח בשנה שהיו צריכים להיגבות בחלקן הגדול מהאפיריון העליון של החברה הישראלית. אז לא רק שלמוסד יש משמעותית פחות ₪ים, אלא שהקצבאות עכשיו תלויות עוד יותר בכסף שמגיע מהממשלה.
● קרן העודפים של המוסד, שהייתה אמורה לשמש לו ביום סגרירי (וששווייה 180,000,000,000 ש"ח פעוטים, ממש חופן של מסטיקי בזוקה), הפכה לקופה הפרטית של הממשלה.
● וכשאין הכנסות ראויות ואין רזרבות ממש, מה עושים? מגלגלים חובות. הביטוח הלאומי בעצם מורכב מתכניות ביטוחיות שונות. הממשלה אז מורה למוסד לסתום חור בתכנית א' (הבטחת הכנסה) בעזרת כסף מתוכנית ב' (קצבאות ילדים). לגלגל חובות לא פותר את הבעיה, אבל מי אמר שיש בכלל בעיה?
● עוד דבר שאפשר לעשות, ועשו, זה להקשות מאוד על אנשים לעבור את הדרך לקצבה. על זה טיפוסים כמו לבנת פורן עשו את הבוחטה (והקומה בעזריאלי) שלהם. בישראל יש פער גדול מאוד בין ציבור הזכאים לקצבה ובין ציבור מקבלי הקצבה. יש הרבה זכאים שלא מקבלים. ומתוך מי שכן מקבל קצבה, יש מגזר טפילי שלם שיונק לו מהכסף, לפעמים סכומים אסטרונומים כמו 70 אלף ש"ח.
● וכמובן, קיצוצים. קיצוצים רבים ומשונים.
כיף. כיף כאן.
מדיניות הימין, שהתחילה כבר עם המהפך ב-77, והתעצמה ביתר שאט נפש מאז כהונתו הראשונה של ביבי הראשון, היא אנטי-רווחתית באופן מובהק ובלתי-מתפשר. למרות שגם אנשי שמאל-מרכז לקחו חלק בחגיגת פירוק מדינת הרווחה, הכוח המניע המובהק היה תמיד בליכוד ושות'.
אנחנו ב-2017, והקצבאות שלנו הן החלשות ביותר מבין כל הכלכלות המפותחות. הן הכי פחות אפקטיביות בלהוציא אנשים מעוני. והעוני רק מחריף (אני לא יודע איך דניאל גוטליב מצליח כל שנה לכתוב את הרומן העצוב ביותר בישראל – דוח העוני השנתי).
לא רציתי לסיים את הסטטוס הזה באמרות שפר ריקות, בניפנוף אצבע ואמירת נו-נו-נו או בהמלצות מדופלמות לאנשים שנאבקים בצמתים ועושים את זה בגבורה רבה. אז אני אביע את דעתי בכמה אלגוריות קצרות.
להגיד שהקצבאות יהרגו את הביטוח הלאומי, זה כמו… להסיע מכונית לתוך קיר ואז להאשים את הגלגלים שהם הרסו את הפגוש.
לנסות לשקם את קצבאות הנכות מבלי לשנות את מדיניות המוסד לביטוח לאומי, זה כמו… לפעול כדי להציל את ההרגל השמאלית, והרגל השמאלית בלבד, בגוף חבול ופגוע עד בלי הכר.
לנסות לקבל העלאה בקצבאות מהממשלה הזו, זה כמו… לבקש משודד שהחריב לך את הבית, שאולי קצת ייסדר יחד איתך את הארונות? מה אתה אומר? אולי רק את מגירת התחתונים?
המאבק להעלאת הקצבה רחוק מלהסתיים. עצם החלוקה לארבע פעימות, שיסתיימו בממשלה הבאה אם בכלל, אומר שגם המאבק יעשה בשיטת הסלמי: עבור כל פעימה בנפרד. וזה במקרה הטוב.
נכונות לנו שנים מתישות מאוד עם הממשלה הזו.
דוקרנים ופינצ'ור של כסאות גלגלים זו רק המנה הראשונה בארוחה הגועלית הזו.
[לדיון על הפוסט בפייסבוק: לחצו כאן.]