מילה על סיוע בהתאבדות לבעלי מוגבלויות

מצד אחד, כל אדם ראוי שיבחר, במידת האפשר, את חייו ואת מותו. יש מקום ליאוש ולתסכול וגם לאובדן ולחידלון – באומנות ובחיים. אלו דברים שראויים להישמע ולהתקיים, ואולי עם ההיתר הזה לקיומם הם יפחתו בנפח אם לא בעומק.
ממילא בסופו של יום הבחירה במוות היא של האדם עצמו ואיש לא יכול באמת ליטול אותה ממנו. לא בטווח הארוך. אז מה המתנה הגדולה בהכשר המוות הזה?
מצד שני, אני חש דחיה גדולה מאוד ממרבית הנרטיבים בז'אנר של 'הזכות למות'.
למי הזכות שמורה? לנפגעות-י תקיפה מינית, לא-נשים שחוו פסיכוזה, לבעלי-ות מוגבלות פיזית מתמשכת. יש באותו היתר דלעיל מסר חריף של, 'אנחנו, שארית החברה, לא נשתנה כדי לעזור לכם-ן, ולא תמצאו בנינו את המרפא – לכן, לכו וחפשו אותו בעולם הבא'. זהו מסר אלים. במיוחד שהוא ספציפי לקבוצות הללו.
דווקא משום שהוא מסר סמוי – הוא מאוד מסוכן.
רק חברה שעשתה את המקסימום כדי להבטיח שחיי האנשים האלו יהיו ספוגים במינימום הסבל, יכולה בצורה כל כך פתוחה לדבר על היתרון היחסי שבמוות שלהם, לעשות מהמוות שלהם מעין מעשה גבורה (כפי שהוא מוצג בסרטים רבים) וכיו"ב.
אחרת, עד כמה זה כבר שונה מסירוס והריגת בעלי המוגבלויות, 'לטובתם ולטובת הכלל'? מה, רק בגלל שכאן סוכן הבחירה העיקרי הוא האדם עצמו, זהו, באופן קטגורי, מקרה שונה?

אני מזכיר לפעמים לאנשים את העובדה הלא-כל-כך-נעימה (שתמיד נעדרת מדיונים בנושא), שלא מעט מהאנשים שעברו לובוטומיה (כריתת אונה) במאה הקודמת בחרו בכך ואף שילמו על ההליך הרפואי ממיטב כספם. קל להצביע עליהם ולתהות, 'נו טוב, כמה טיפשים הם בטח היו, כמה מטורפים הם היו' וכן הלאה והלאה (או לחלופין: להאדיר אותם בתור איזה אידיאל ליברלי קדום). אבל מהי חברה שבה לובוטומיה היא אופציה כל כך ורודה עבור נתח משמעותי מהאוכלוסיה?

את השאלות הקשות באמת צריך לשמור לחברה בכללותה. לא לאנשים עצמם, שסובלים מכל מיני מצבים, נפשיים ופיזיים, אבל חשוב לא פחות – חברתיים.

בתמצית, לעניות דעתי:
ישנה עליונות של שאלות חברתיות הנוגעות לזכות לחיים,
על פני שאלות פרטיות הנוגעות אל הזכות למות.

(ושוב: ממילא יש לזכור, במיוחד נכון הדבר למי שיקירו התאבד, שהבחירה להתאבד היא של הפרט בלבד, ואילו האחריות מתפזרת על פני החברה כולה. אני כותב את הדברים האלו למי שעלול להרגיש שאני מכוון אצבע מאשימה לחברים ולמשפחות שחוו אובדן כזה, וחס ושלום, לא זו כוונתי כלל.)

 

הפוסט של אילנה סריג היוז שבתגובה אליו כתבתי את הטקסט הנ"ל

 

להרשמה לרשימת התפוצה של הבלוג מלאו את כתובת המייל שלכם כאן:


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *