לפני הכל, זו אמירה שמעוררת התנגדות גדולה: למה אני צריך לאהוב את עצמי? כי אף אחד אחר לא יאהב אותי?
וההתנגדות הזו מטרימה את ההמשך –
במקום להיפתח לאפשרות שאדם אחר יאהב אותי,
ידאג לי,
ירצה בטובתי,
יתעניין בי,
ברגושתיי, במחשבותיי,
(אף על פי שאני שאני לא מלאך מושלם או תולעת בזויה,)
אני צריך עכשיו "להכיל את עצמי", לא "לפתח תלות באישור חיצוני" וכיו"ב.
זה יסוד האיוולת כולה.
רוב האנשים יודעים את זה רגשית אבל לא מכירים בזה שכלית:
התהליך הלולאתי הזה של "אהבה עצמית" מתגלה מהר מאוד כחרב פיפיות מדממת: אם אהבתי את עצמי ואף אדם מלבדי לא אהב אותי, האהבה הזו נראית לי כאשליה – אשליה הזהה לאהבה של הזולת כשהיא לא מתקבלת על ידיי כאמיתית.
כך יוצא שהכל מתכנס לשקר, ועצם מושג האהבה נהיה כוזב. זוהי נקודה מאוד מייאשת להתקיים בה, ואם מזינים אותה שוב ושוב במין לחץ חברתי לאהוב את עצמך חזק יותר ויותר – היא יכולה לגלגל אותנו לתהום שממנה קשה מאוד להיחלץ.
אין איזה הכרח שהאמירה 'לאהוב את עצמנו' תתפרש ככה ותביא לכל הפיתולים האנטיאינטרסובייקטיביים הקשים האלו, אבל לתחושתי… משהו מהתסבוכת הזו נוצר אורגנית אצל רוב בני האדם.
אולי אנחנו צריכים לקבל את עצמנו, להבין את המורכבות והלא-מושלמות שלנו, כדי להיאהב ולאהוב, אבל בהחלט אנחנו לא צריכים לאהוב את עצמנו כתנאי סף לאהבתו של הזולת (יהיה אשר יהיה – רומנטי, הורי, חברי ואפילו קולקטיבי).
[לדיון על הפוסט בפייסבוק – לחצו כאן.]