אחרי כמה חוויות מכוננות ושיחות מעמיקות עם מנחים של מפגשים קהילתיים-אינטגרטיביים אני מרגיש שמתחילות להתגבש אצלי כמה תובנות בנוגע למה שהגישה הזו יכולה ולא יכולה להשיג, מה החוזקות שלה ומה החולשות שלה, ואני מרגיש שחשוב לי לשתף את זה המחשבות הלא-מושלמות האלו איתכן:
1. עניין עיקרי שהתחדד אצלי בחודשים האחרונים הוא שהגישה לא טובה לקבוצה מקוטבת מאוד או לאנשים שמעוניינים לגשר על הבדלים מהותיים, להתווכח או לריב (כן – אני משווה בין מצב שבו יש עניין להפגש באמצע ובין מצב שבו אין רצון כזה, כי התנאים הראשוניים די זהים בסך הכל). אדגיש: בעיניי להמצא בעימות – ובין היתר, בעימות אדיאולוגי – זה מהבסיסים החשובים ביותר של דיאלוג אותנטי, אבל סוג המפגש המסויים הזה, הקהילתי-אינטגרטיבי, לא מתאים לזה. כפי שאמרתי בפוסטים קודמים, אפשר לחשוב על המפגש הק"א (קהילתי אינטגרטיבי) בתור מעין מפגש שבטי שהותאם לזמננו. זה למעשה מקום של שיתוף ותמיכה הדדית, בלי קריסה למקבל ונותן סיוע, בשיוויוניות. ליצוק לתוך המסגרת הזו מקרים שהיו מתאימים אולי לצדק מאחה או למעגלי שיח בין קבוצות מנוגדות פוליטית, יהיה שגוי כמו להביא את הרוח השיתופית אל מקום של פולמוס פוליטי.
2. במפגש הראשון של הרבה אנשים עם גישות דיאלוגיות יש חרדה מסויימת שבאה לביטוי באמירות הבאות ובואריאציות שלהן – "לא שומרים עליי כאן", "אין כאן החזקה מגוננת מספיקה" ו"המנחות צריכות להימצא בעמדת הובלה ברורה יותר". הגישות הדיאלוגיות כולן מחזירות את הכוח ואת האחריות אל המשתתפים, והם צריכים להבין בעצמם מה לעשות, מה לשתף ועל מה לשמור בסוד. אי אפשר להכנס לתהליך דיאלוגי בלי השיפט הקריטי הזה שבו המנחה מוסרת את עיקרה של הרשות אל המשתתפים במעגל, ובלתי נמנע שזה גם ירגיש לא נעים לחלק מהאנשים. זו עסקת חבילה. בעיניי שווה, אבל לא בעיני כולם. כמובן שיש מקום לנקוט לפעמים בעמדה מנטרת, מסדירה, מגוננת – אבל זה העיקר בגישות האלו.
3. יש משהו מרתק עבורי בכך שהמפגש הק"א הוא גם דבר מאוד מובנה, ממש עד רמת הדקה אפילו, וגם דבר מאוד חופשי ופתוח, עד כדי כך שכל סשן מלא בהפתעות שלא היה אפשר לצפות להן בשום צורה ואופן. זה גורם לי להעריך מחדש את הרעיון של "כלים" בטיפול, רעיון שבאופן כללי יש לי סלידה ממנו. בעיניי זה כמו שצריך איזה בסיס ידוע מראש כדי לאלתר בג'אז או לעשות ראפ בפריסטייל – זו מסגרת שבתוכה אפשר לזוז. בעוד שבהקשרים אחרים זה לא מרגיש לי נורא קריטי, בעניין של מפגש קהילתי – מצב שבו אנשים מגיעים מכל מיני כיוונים ועם כל מיני רגשות ומחשבות – זה ממש ממש חשוב לדעתי. כאן צריך לקרוא את הכאוס לסדר כדי שהנוכחים יצאו עם משהו. אחרת, זה בלאגן וזה לא נעים ולא תורם.
אם זה מעניין אותכן – מחר יתקיים המפגש האחרון לקיץ הזה של פרוייקט ראפט (פרוייקט להנגשה של מפגשים קהילתיים-אינטגרטיביים בזום). הכניסה בחינם. לינק בתגובות.
ואם אתם רוצים ללמוד עוד על הגישה – יש מידע באתר שלי, וישנה גם הכשרה לגישה שמתחילה באוגוסט! גם במקרה הזה, הלינק בתגובות.