אני רוצה לומר כמה מילים נגד פנינה ארד, לא נגדה באופן אישי אלא נגד הרעיונות והמעשים שלה. לארד יש 5 א' עוקבים בפייסבוק. יש לה קליניקה שבה היא גם מעבירה פעילויות פסיכו-חינוכיות, ויש לה עוד כלים להפצת משנתה. היא בעלת השפעה, אולי לא גדולה אבל גם לא קטנה במיוחד.
אם לא שמעתן עליה, זה מעציב ומשמח אותי בו-זמנית. משמח – כי עדיף כך. זה בריא יותר. מעציב – כי דווקא אני אהיה מי שאספר לכן עליה, וכך אצא, במובן מסויים, שכרי בהפסדי. אני ממשיך הלאה מתוך מחשבה שהרווח יעלה על ההפסד. ייתכן שאני שוגה.
לאחר שקראתי כמות נכבדת של טקסטים פרי ידיה של ארד בימים האחרונים – ועשיתי זאת תוך תשלום של מחיר לא מבוטל בבריאותי הנפשית (עוד רגע תבינו למה) – אני חושב שאפשר לומר שתחילת פועלה בתחום האוטיזם הוא מחקר שהיא ערכה ופרסמה לפני שנתיים. זהו מחקר שעוסק ברווחתן של נשים הנמצאות במערכת יחסים רומנטית עם גבר אוטיסט או חשוד כאוטיסט. ממצאי המחקר היו שנשים אלו סובלות מרמות חריגות של התעללות נפשית, מילולית ופיזית מצד זוגן, שהן שרויות בדכאון בשיעור גבוה יותר מאוכלוסיית הנשים שלהן בן זוג נוירוטיפיקלי, ושבאופן כללי הן לא בטוב. הן אפילו סובלות ממגוון של בעיות בריאותיות, שארד משערת שנובעות ממצבן הזוגי הירוד. כל הדברים האלו נובעים מקורלציות סטטיסטיות מובהקות.
אני מתרשם, כאמור, שעל בסיס המחקר הזה נבנתה מרבית תפיסת עולמה של ארד על אוטיזם. למיטב הבנתי, גם הספרים שפירסמה בשנים האחרונות נכתבו על יסוד המחקר.
לפני שנמשיך יש לומר כאן משהו, שלא מזכה אותה אבל מוריד במעט מהאשמה שאני חושב שלה היא ראויה: ארד לא בודדה בתפיסותיה. יש רבים – בתוך הפרופסיות הטיפוליות ומחוצה להן, באקדמיה, בארגוני ההורים וכו' – שחושבים כמוהה. ארד היא פשוט סמן קולני יותר מהרוב. אני מגיב לה ובעקיפין גם רוצה להתייחס אל מאפיין מוכר של שדה הטיפול.
על כל פנים –
ארד תולה את האשמה במצבם של הזוגות האלו באוטיזם. למעשה, המונח שבו היא בדרך כלל עושה שימוש הוא "הפרעת תקשורת". ארד מאפיינת את הגברים האוטיסטים כבעלי "מיקוד עצמי", "סגירות רגשית" ו"חוסר אמפטיה". היא רואה בהפרעת אישיות נרקסיסטית בתור "אחת ההפרעות הנלוות לאוטיזם". ואם לא די בזה, ישנן שלל תכונות אוטיסטיות שהיא רואה (ומתארת גם לקהל העוקבות שלה) דרך עדשות אייבליסטיות: כך לדוגמא, מלטדאונים זה "התקפי זעם" ותחומי עניין מיוחדים הם אובססיה מזיקה שמביאה את האוטיסט לזניחה של כל הסובבים אותו.
יש אירוניה חריפה במקרה של פנינה ארד ובמקרים הדומים לה, של אנשים אחרים המנויים על תפיסת עולמה פחות או יותר: בזמן שהם עסוקים השכם וערב בהכפשתנו ותיוגנו בתור יצורים נטולי-אמפטיה, הם מגלים אפס אמפטיה כלפינו. סוגיה זו נקראה על ידי חוקר האוטיזם האוטיסט דמיאן מילטון "בעיית האמפטיה הכפולה". מילטון הצביע על חוסר היכולת של לא-אוטיסטים לגלות אמפטיה כלפי אוטיסטים, המתלבשת כשכבת ציפוי מבריקה על האמונה, שלא הם צריכים להיות אמפטיים אלא רק אחרים צריכים להיות אמפטיים כלפיהם.
מכוון שאני נמנה על האוכלוסיה שארד מדברת עליה ואני מטפל בחבריה כל הזמן, קל לי במיוחד לחמול את הגברים האוטיסטים. לי נראה שהגברים שארד מתארת סובלים מרמות גבוהות של מתח ושחייהם קשים. אילמלא היו קשים מצוקתם לא הייתה מקבלת ביטויים כל כך מוצקים (עובדה ידועה היא שחלק גדול מססמני האוטיזם הקליניים הם ביטויים של מצוקת האוטיסט-ית ולא של האוטיזם עצמו, וגם מאפייני הליבה של הניורוטייפ האוטיסטי לעתים קרובות באים לכדי ביטוי בצורה מובהקת יותר בעתות משבר).
סיבה אחת אפשרית למצוקתם של גברים הנמצאים במערכת יחסים רומנטית עם נשים לא-אוטיסטיות יכולה להיות פערי סגנונות התקשורת, התפיסות המיניות, ההעדפות ביחס לסוגי הבילוי המשותפים וכיו"ב בין בני הזוג. גוף מחקרי קטן אבל משכנע מראה שבמערכות יחסים בהן שני בני הזוג מגיעים מרקע אתני-תרבותי שונה יש יותר אלימות (מכל סוגיה). ייתכן שזוגות נ"ט-נ"ד סובלים מקשיים דומים לזוגות האלו. ייתכן גם שחוסר הכבוד שניתן לצד המדוכא חברתית בקשר מביאה את אותו צד אל הקצה.
אין בדברים האלו כדי להצדיק מקרים של אלימות. להפך, הסבר הוא לא הצדקה אלא צעד ראשון בפתרון הבעיה.
אני חושב שזוגיות של נ"ד ונ"ט משובצת בכל מיני אתגרים, שחלקם דומים לזוגיות של נ"ט עם נ"ט בעוד שחלקם יחודיים לסוג המסויים הזה של קשרים רומנטים. אני בעצמי נמצא בטיפול זוגי ומרגיש שזה אחד מהתהליכים הטיפוליים המתישים, המצמיחים והמתגמלים ביותר שהייתי בהם. אני מרגיש שהמטפלת מכבדת את ההבדלים ביני ובין זוגתי, ולא מחילה עליי תפיסה פתולוגית-פתולוגיסטית. אילו היא הייתה בוחרת בנתיב הזה, אני לא חושב שהיא הייתה יכולה לעזור לנו למצוא את הדרך הנכונה עבור שנינו להרמוניה יחסית.
בקיצור, אני לא חושב שאין שום תועלת בהטלת אלומת אור על זוגיות של נ"ד עם נ"ט (או אוטיסט-ית עם לא-אוטיסט-ית). למעשה אני חושב שיותר מטפלות זוגיות, מיניות ומשפחתיות צריכות להתמחות בסוג הקשר הזה ובסוגיות שחיות בתוכו. זה יהיה לטובתם כולם. מצער אותי שכל כך מעט מטפלות מתיישבות בנישה הזו.
אני אחזור עכשיו לפנינה ארד.
בעיניי מטפלת או יועצת זוגית שאוחזת בגישה אייבליסטית (גישה שבה אוטיזם היא הפרעה, ראו את הדוגמאות לעיל להבהרה) היא מישהו שאוחזת באותו כלי שיוצר מלכתחילה את הקשיים בזוגיות. כמו שאמר ר"ד לאינג, בטיפול (ובכלל) אי אפשר לתקן עם תפיסה מזיקה. זה אוקיסימורון.
כשכתבתי את הפוסט הזה, נתתי לעצמי להחליק על כמה מהדברים הקוצניים ביותר בכתיבה של ארד. למשל, שהמחקר היחיד שלה, עליו אני מתרשם שהיא ביססה לא רק תפיסת עולם שלמה אלא גם מעין פרקטיקה טיפולית, הוא יחיד בנוף המחקרי ולא מגובה בשום מחקר אחר שדומה לו; או, למשל, שהמחקר כתוב בצורה רשלנית ואין בו שום נסיון להבין פסיכולוגית את התופעה שהוא מנסה לחשוף; או שאין אפילו מילה אחת בכתיבה שלה שנוגעת בזוגיות שבה האישה אוטיסטית והגבר לא, או כל קומבינציה אחרת של מגדר וגיוון נוירולוגי; או, לבסוף, שהדוקטורט הזה, שהתגלגל לצורתו הנוכחית כמאמר בכתב עת מקצועי, היה חלק מלימודיה של ארד לתואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטה עלומת שם שאינה מוכרת באופן רשמי בישראל, ושלמרות שהיא זכתה בתואר הזה ונהייתה דוקטור לפסיכולוגיה, היא מעולם לא למדה באופן כלשהו לטפל (באתר שלה היא מציגה 18 תעודות של לימודים שהשלימה, אבל אף אחת מהן היא לא ללימודי טיפול פרטי או זוגי). בעניין זה האחרון עסקו בכתבה ב"הארץ", בכתבה באתר "שווים" ובכמה פוסטים פופולריים של חברי הקהילה האוטיסטית. ככלל, אני לא מאדיר לימודי טיפול פורמליים – מטפלים מדופלמים לא עדיפים בעיניי א-פריורית על מטפלים לא-מדופלמים – אבל יש במקרה הזה טעם לפגם, פער גדול בין כמות הידע שהיא מפיצה מול מיעוט הידע שנרכש על ידיה קודם להפצתו. בפרט בתחום האוטיזם, אבל לא רק.
אני יכול להפעיל את האמפטיה החלודה שלי ולחשוב שאם היא תקרא את הפוסט הזה ואת דעתי עליה, אולי היא תעלב. ככלל, ארד חוסמת כל אקטיביסט-ית אוטיסטי-ת שכותב נגד הרעיונות שלה בעמוד שלה. שום דיאלוג אותנטי לא מתקיים בינה ובין הציבור שהיא מכפישה. משום כך, נאלצתי לכתוב את הדברים האלו כאן. על כל פנים, אני בטוח שעוגמת הנפש שלה לא נופלת מעוגמת הנפש המצרפית של אוטיסטים הנחשפים לתכנים שהיא מפיצה באינטרנט.
לסיכום, אוטיסטים הם לא אנשים מופרעים, לא חולים ולא לוקים. הם חלק מהמגוון האנושי שבראה השכינה, וטוב שכך. אם הם מעוניינים בכך, טוב שיהיו בזוגיות. אם הזוגיות עולה על שרטון, טוב ששני הצדדים ילכו לטיפול. אבל אם המטפלת חושבת שאוטיסטים הם אנשים מופרעים, חולים או לוקים, ושבנות זוגן הן בהכרח סוג כלשהו של קורבן – עדיף שיפסיקו את הטיפול וימצאו נתיב פעולה אחר. לא מלטפים עם מסור חשמלי ולא מטפלים עם אייבליזם.
(הערה שנוספה בעריכה: ממש עכשיו, בזמן העריכות האחרונות, אני רואה שארד פרסמה פוסט על 10 מיתוסים לגבי אוטיזם, והפוסט בכללותו טוב ויפה בעיניי. ייתכן שהיא ראתה את מבול הביקורות מצד חברי וחברות הקהילה האוטיסטית בישראל והחליטה לעלות על דרך הישר, לפחות לרגע. כך או כך, כל הפוסטים הקודמים שלה נשארו בעמוד הפייסבוק והאתר שלה, והם מציגים עדיין גישה הפוכה מהפוסט הזה.)