במרדף האינסופי שלהן, הטראומה הישראלית השיגה וגברה על הטיפול – אנחנו נעים לעבר עתיד שבו שום מערכת בריאות מציאותית לא תוכל להתמודד עם כמויות השגעון, הדכאון, האובדנות וכדומה שיציפו את הבתים שלנו. אנחנו מייצרים יותר מדי כאב מכדי שיהיה אפשר לרפא.
שנים רבות אנחנו כבר שם, או בערך שם. אני עוסק במדיניות ברה"ן כבר מעל עשור. תאמינו לי. אתן לא יכולות לדמיין לאיזה קטסטרופה אנחנו הולכים. בבקשה הכניסו את הפחד הבריא מהעתיד האפל לתוך מערך השיקולים שלכן.
בתוך משוואת השלום שלנו, כשחישבנו את עלויות המלחמה, תמיד התחבאו הפוסט-טראומטים בסעיף קטן ונסתר. עכשיו כל המחירון צנח. המוות של פלסטינים בלתי-מעורבים לא מחושב. חטופים שווים מעט מאוד, אפילו כשהם נספרים במאות. חיילים, מעט פחות, ומעט מאוד – כל יום הם נהרגים במלחמה שסופה לא נראה לעין. יש עוד ועוד שורות במסמך הדמיוני הזה. בסוף הרשימה נמצאים חיילים שחיים, אבל נפצעו נפשית. איפה הם בכלל? מי רואה אותם? שאדבר על "נפש אחת" ואיך שקברו אותה קבורת חמור?
מה אני אגיד שלא אמרתי כבר מאה פעם?
תדמיינו אותי הפעם לובש שק וצועק. לא, צווח.
אנחנו, מגזר המטפלים, נדרש לטפל באלפי החיילים הפוסט-טראומטיים שיציפו את מוסדות בריאות הנפש בעשור הקרוב. הם יקראו בכל מיני שמות פסיכיאטריים – "סכיזופרנים", לדוגמא – ויאביסו אותם בגלולות. הם יתאשפזו בכפייה, משפחות יתפרקו. מטפלים ימנעו מלהצביע על הקשר הסיבתי הברור. הכל כתוב מראש. היסטוריה מעגלית.
אני אומר "די למלחמה" גם כמטפל. אנחנו, המטפלים, יודעים יותר טוב מכולם מה ההשלכות של המלחמה על הישראלים. בזמן שמחירון המלחמה צונח בציבוריות הישראלית אנחנו יודעים מה המחיר האמיתי של הדברים. לא בטווח הקצר – בטווח הארוך. אנחנו מטפלים בפצועי מלחמות שהסתיימו לפני עשרות שנים. ובילדיהם, שההדף הגיע עד אליהם.
על כל פנים, אני אהיה שם כשתצטרכו אותי, אבל אל תלכו לתוך האש רק בגלל שיש משחה לכוויות. המלחמה יקרה. די למלחמה. החזירו את החטופים. די למלחמה. ביום הכיפורים הזה עצרו והפסיקו את תמיכתכם במלחמה שתחריב גם אותנו, נפשית ובכל מובן אחר.