מאז שנכנסתי לעולם של האוטיזם אני מרגיש שכאילו פיתחתי חוש לזהות אוטיסטים-ות בסביבה שלי.
אני פתאום שם לב שהשכן שלי מבין את מה שאני אומר לו בצורה מאוד מילולית; שיש ילד שהסתכלתי עליו בגינת המשחקים כמה פעמים והוא מחשחש בלי הפסקה; שחברה של חברים עושה אינפודאמפינג כל פעם שאני פוגש אותה.
בעיני עצמם רוב האנשים האלו לא אוטיסטים-ות, והשיוך שלהם לאוטיזם בוודאי נראה להם מוזר, מעליב ופשוט לא הגיוני, אבל אני מבין בהדרגה שיש די הרבה אוטיסטים-ות בעולם. זה מנחם ומבאס בו-זמנית. מנחם, כי המסקנה היא, שמדובר בשונות שכיחה. שלא מדובר במשהו נדיר וייחודי מאוד (לא שיש בעיה עם זה, אבל עדיין). מבאס, כי רוב האנשים, כאמור, לא מבינים את עצמם ככאלו ולכן לא יודעים איך להתאים את החיים שלהם לשונות שלהם. אז השכן מובטל, והילד חוטף עצבים מאבא שלו, והאישה ההיא פשוט חיה חיים שלמים בתחושה שאין לה קהילה ואין לה בית. זה חבל, זה חבל מאוד.
ואולי הדבר שהכי קשה לי באופן אישי לעכל הוא זה, שבמשך שנים טיפלתי באוטיסטים-ות ופשוט בגלל הבורות שלי, לא באמת יכולתי לתת עזרה נכונה להרבה מאוד אנשים. זה חטא שייקח לי זמן להתמודד איתו.