להלן ביקורת על ספרן של פרנסין שפירו ומרגוט סילק, "אמד"ר" (EMDR, הספר באנגלית ולא ידוע לי אם תורגם), משולב עם החוויות שעברתי בעקבות הקריאה בו.
לפני שבועיים-שלושה התחלתי להאזין לספר. זהו ספר המציג את יתרונות גישת האמד"ר לקהל הרחב. עשיתי זאת לאחר שראיתי שוב ושוב שמטפלי אמד"ר מומלצים לטיפול בפוסט טראומה ופוסט טראומה מורכבת. רציתי להבין במה מדובר.
המוניטין שיצא לאמד"ר הוא מהטובים בעולם הטיפול. אמד"ר נחשבת לגישה פורצת דרך שבאמצעותה אפשר להגיע לריפוי פלאי תוך זמן קצר (אפילו תוך 3 פגישות בנות שעה), ושמה כל כך טוב עד שלאחרונה ארגון הבריאות העולמי המליץ עליה בתור אחת משלושת הגישות המוצלחות ביותר לטיפול בטראומה. מספר המטפלים שעובדים עם אמד"ר גדל במהירות מסחררת מדי שנה, וכאמור, קשה שלא לראות המלצות רבות עליה בפורומים האינטרנטיים השונים.
כן, הסתקרנתי. התחלתי לשמוע את הספר ובמקביל, ביררתי את תנאי הקבלה לקורס אמד"ר בישראל. הדברים הבאים אולי יצבעו את כל שאר הפוסט בצבעים לא-מחמיאים ויהפכו אותי לאדם קטן אכול קינאה בעיני הקוראות: דרישות הסף של קורס אמד"ר גבוהות. לפחות תואר שני טיפולי דרוש, וגם נסיון טיפולי נרחב ולימודים בבית ספר לפסיכותרפיה. לצערי, אני לא עומד בדרישות האלו מכוון שעיקרי השכלתי בתחום מורכבת מתואר ראשון בעבודה סוציאלית ולימודי דיאלוג פתוח.
כעסתי. חשתי תסכול וייאוש. זה כואב לראות את השערים נסגרים בפניך. ביררתי עם חברים וקולגות – וועדת החריגים לא מאשרת לכמעט אף אחד לעבור. גם אנשים מדופלמים בהרבה ממני, דוקטורים לפסיכולוגיה וכיו"ב, לא עברו אותה. נו, טוב, אמרתי לעצמי, לפחות נראה במה מדובר, והמשכתי לשמוע את שחקנית הקול מקריאה את הספר.
בתמצית ובקווים כלליים, אמד"ר היא גישה שמורכבת משתי אלמנטים – סשנים קצרים בהם מזיזים את העיניים בצורות מסויימות ובמקצבים מסויימים, וטיפול כמו-קוגנטיבי (או ממש קוגנטיבי) בו נעים מעיסוק בזיכרון אחד למשנהו. את האלמנט של תנועת העיניים (לפי שפירו וסילק אפשר גם ליצור אפקט זהה לתנועות העיניים באמצעות טפיחות על הידיים ובעוד אמצעים דומים) אפשר לתאר כמעין האק (פירצה) של המוח. כלומר, זהו דבר בלתי מוסבר, בלתי מובן, שמנטרל זכרונות ממטענם הרגשי אבל – איש לא יודע למה. האלמנט השני הוא סוג של חשיפה הדרגתית, דבר שמוכר לכל מי שלמד פסיכולוגיה התנהגותית בשנה הראשונה או השנייה שלו באוניברסיטה.
הספר של שפירו, ממציאת השיטה, וסילק מלא בתיאורים פנטסטיים של ריפוי טוטאלי מטראומה עיקשת תוך שעות ספורות ולפעמים גם תוך דקות ספורות. זהו ספר שעוסק יותר בקסם מאשר בטיפול. הוא מהמם אותך בתיאורים של זוועות – אונס ומלחמה במיוחד – ואז מהמם אותך שוב בתיאורים של ריפוי. הוא גם מכיל את סיפור גילוי הגישה, שנשמע יותר מכל כמו סיפור של התגלות דתית (בעיקר הוא הזכיר לי את סיפור הכתבת הקוראן לנביא מוחמד במערה): פרנסין שפירו התהלכה בשדה יום אחד כשהיא שמה לב שמחשבות מטרידות באות ואז נעלמות מראשה. היא התבוננה התבוננות מדיטטית שקטה בגופה ונוכחה לגלות שההעלמות של אותן מחשבות קורת בדיוק כאשר עיניה זזות בדפוס מסויים. השאר הוא היסטוריה.
כדי לנטרל את הספקנים, שפירו וסילק מביאות נתונים משורה של מחקרים אשר פורסמו בכתבי עת נחשבים. אלו מספקים גושפנקא סופית לטענותיה – אמד"ר מצליח לרפא בשיעורים מדהימים (עד כ-80%) אנשים שקודם לכן נחשבו לחשוכי מרפא, כמעט סופניים.
כשהגעתי לאמצע הספר פניתי בתסכול לחברי הפייסבוק שלי ושאלתי אותם אם כדאי לי לגשת לועדת החריגים הידועה לשמצה של אמד"ר ישראל, או אולי ללכת ללמוד שיטות אחרות המבוססות במידה רבה על תנועת עיניים. מרבית התגובות היו מהסוג שמחמם את הלב – מעודדות, מחזקות, תומכות – אך היו כמה תגובות שהביעו התנגדות נחרצת לכל אותן חלופות שנוצרו עם השנים לאמד"ר. כאן אעצור לרגע ואסביר מהן כל אותן חלופות.
בעולם הטיפול נהוג לפתח שיטה, להתמציד לה ראשי תיבות עם 3-4 אותיות, לרשום פטנט או לפחות להטביע סימן רשום, ליזום מחקרים שיתקפו את הגישה ובקצרה – לבנות מזה קריירה. זה מה שעשתה פרנסין שפירו החל משנות ה-80 של המאה הקודמת, וזה גם מה שעשו מתחריה. אלו העתיקו את העקרונות של תנועות העיניים ובנו סביבם פרקטיקה שונה. כך נוצרה תעשייה שלמה של חיקויי-אמד"ר. הקורס הרשמי של אמד"ר הוא קצר מאוד, וגם הקורסים של האלטרנטיבות קצרים. שפירו מבטיחה ניסים ונפלאות, וכך גם מתחריה. אלא ש-3 דברים מבדילים את האמד"ר מכל שאר הגישות הדומות לה: דרישות הסף (כאמור, גבוהות יחסית), החיבור לגישות טיפול מוערכות (כגון סיביטי) וערימת המחקרים שהוזכרה כבר, שמוכיחה שזוהי שיטה בעלת יעילות עליונה. ככה לפחות הבנתי את הנושא עד שפנתה אליי חברה קרובה בהודעות הפרטיות והאיצה בי ללכת ולקרוא מטא-מחקרים בדבר יעילותה של גישת האמד"ר.
אומר בכנות שהקריאה של המחקרים האלו זיעזעה אותי. היא נמצאת בניגוד חד לטענות של שפירו וסליק בספרן. בקיצור נמרץ, יעילותה של הגישה זהה בפועל ליעילותו של טיפול קוגנטיבי לטראומה. במילים אחרות, אין שום תועלת נוספת בתנועות העיניים. גם אין שום אסמכתה ליעילות יוצאת הדופן שמתוארת בספר. זהו טיפול ככל הטיפולים. טוב מאוד, אבל לא טוב מכולם.
ההתפכחות שלי הובילה אותי לקרוא מאמר היסטורי שמנסה להתחקות אחרי שורשי גישת האמד"ר. מסתבר שאמד"ר (או לפחות החלק של תנועות העיניים) כנראה נבעה מנל"פ (NLP), גישה טיפולית שולית שבעולם הטיפול נוטים להתייחס אליה בבוז ובחוסר רצינות. לפי המאמר ובניגוד לפרסומים הרשמיים של שפירו, שפירו בעצמה הייתה חסידה אדוקה של נל"פ עד שדרך כוכבה והיא נודעה כגאונה שפיתחה את אמד"ר.
לאחר שנשאבתי אל תוך הספירלה של ביקורת האמד"ר, צפתי ועליתי שוב לשאלות שהעסיקו אותי בתחילה. אני יודע שאמד"ר עזר לאנשים סביבי בצורה מעוררת השתאות. אני יודע שלפעמים היא עוזרת בזריזות וביעילות, כמו ששפירו טוענת בספריה. אני לא יודע למה אמד"ר עוזרת, ואם יש משמעות לתנועות העיניים. אני לא יודע אם יש הבדל מהותי בין אמד"ר והחלופות לה (זה ככל הנראה תת-מאבק בתוך המאבק הגדול בין אנשי טיפול מדופלמים ובין אנשי טיפול אלטרנטיביים). אני לא יודע למה המחקרים לא משקפים את המציאות הקרובה לי, או אם הנושא אפוף שקרים בתחפושת של מתודולוגיה מחקרית פגומה.
גם את הספר הזה קראתי עד מחציתו.
ועדיין לא החלטתי מה לעשות בנוגע ללימודי אמד"ר.