ביקורת ספרים מספר 9. "ציידים לקטים הורים" מאת ד"ר מייקלין דוקלף. התחלתי לקרוא באנגלית והמשכתי בעברית אחרי שהספר יצא בעברית. התרגום מצויין לענ"ד.
את הספר הזה קראתי בערך לפני שנה כשהבת שלי הייתה עוד תינוקת זעירה. חיפשתי כתיבה עכשווית על הורות בתרבויות קדומות, כי הרגשתי בו-זמנית סלידה כלפי ספרים מעוררי-אשמה כמו "עקרון הרצף" והתפיסה הרווחת של מה שנחשב להורות מטיבה. היום, שנה לאחר הקריאה שלו, אני מרגיש שאני יכול להעריך אותו טוב יותר. ניסיתי את העצות שלו והסתכלתי על ההשפעה שיש להן על המשפחה שלי.
ברמה בסיסית וכללית מאוד, הספר הזה משתלב בז'אנר ספרי הדרכה להורים, ובתור ספר מעין זה הוא גם משתתף בפולמוס שניטש כבר כמה עשורים בין גישות שונות לחינוך. כמו במאבק בין האסכולות הטיפוליות הדומיננטיות השונות – סיביטי, דינמי, גוףנפש וכו' – זה מאבק שחציו מתנהל בגלוי וחציו (אם לא רובו) מתנהל בצורה לא חשופה. דוקלף לא מבזבזת זמן או מרככת עמדות. הספר נפתח באמירה לוחמנית למדי, שאני חשבתי שיש בה הרבה אמת, נגד המיינסטרים של מדע גידול הילדים. אף על פי שהסופרת היא ד"ר לכימיה ועיתונאית מדע עטורת פרסים ושבחים, היא אומרת דבר כזה: חלק עצום ממה שאנחנו מכירים כעובדות פשוטות לגבי גידול ילדים מבוססים במקרה הטוב על מחקרים גרועים, חלשים ומוטים, ובמקרה הרע הם לא מבוססים על שום דבר. הם פשוט מיתוסים. היא מראה באמצעות כתיבתה של חוקרת כלשהי כמה מהרעיונות המוכרים ביותר לגבי הנושא הם בולשיט מוחלט.
ישנה כאן אמירה עקרונית שהיא לא אנטי-מדעית למרות שהיא עלולה להיראות כך. אני נזכר בשיחה שהייתה בין יוצר הפודקאסט "תחושת בטן", מתן חכימי, ובין מראויינו ד"ר יעקב אופיר על הנושא הנפיץ: אדה"ד ומידת תקפותו כמושג. אופיר טען כל מיני טיעונים והציג כל מיני נתונים, וחכימי השיב לו שהדברים שהוא שאומר נוגדים את המדע המערבי. לזה ענה אופיר ואמר, שאין לו דבר נגד "המדע" (המערבי), כי מה שהוא מצביע עליו הוא בגידת המדענים ברוח המדע. באופן דומה רואה דוקלף את מצב העניינים בתוך תחום עיסוקו של הספר: המדע טוב וחשוב, אבל מדע טוב לא נעשה בחלק גדול מהסוגיות החשובות של גידול ילדים. זו אמירה שהיא בו-זמנית שמרנית וחתרנית, ויש בה כדי לעצבן גם חסידים של מיזמים כמו "מאמאדע" וגם טיפוסים ניו-אייג'יים עם סלידה שורשית מהמתודה המדעית (וכל מיני אנשים אחרים שמשתייכים לזרם הזה).
אם לא די בכך, דוקלף טוענת בזכות המסורת. לטעתנה, מסורות מחילות תהליך אבלוציוני כמו-מדעי על רעיונות ופרקטיקות, ובכך מזקקות אמיתות שתועלתן מוכחת. בספר דוקלף פונה לשלוש תרבויות ילידיות – ההדזבה, המאיה והאינואיט – כדי לגלות את סודות גידול הילדים שלהן. האם באמת המסורת מזקקת את הנכון והטוב? נראה לי שזה טיעון מעגלי: זה נמשך כי זה היה טוב, זה היה טוב כי זה נמשך. לפעמים, גם דברים איומים ממשיכים, ולא חסרות מסורות איומות בעולם.
בכל זאת, הספר הזה הועיל לי מאוד. אתאר את החלקים המועילים ביותר לצד אלו שהיו נראים לי מיותרים ואף מזיקים.
בעיניי, החלק הטוב ביותר בספר בעצם לקוח ברובו מספר אחר על התרבות האינואיטית – זהו החלק שעוסק בהתמודדות עם טנטרומים ובאופן כללי יותר, עם כעסם של ילדים-ות. דוקלף מתארת בפירוט רב איך הכעס שלנו נמזג לתוך ההוויה של הילד, איך הוא כועס אז יותר ואיך נוצר תהליך לולאתי בו ההורה מלבה את אש רגשותיו של הילד והילד את של ההורה. המסר העיקרי הוא: במידת האפשר, אל תכעס על הילדה שלך. אני הבנתי את המסר הזה כקריאה (המופנת להורים בלבד ובשום פנים ואופן לא לילדים) לנכס את האחריות הבוגרת שלהם, להטיל ולהיפטר מהפנטזיה שהילד-ה יביא את הרוגע המיוחל ויעצור את לולאת הזעם, ובשורה התחתונה, לתת עבודה רצינית בממדים הפנימיים והבין-אישיים. לא דבר פשוט, אבל בהחלט משימה שנותנת תמורה בעד המאמץ העילאי שמושקע בה. לפחות מנסיוני. אני שם לב מאז שקראתי את הספר, לצורות השונות שבהן אני מעכיר את היחסים ביני ובין בתי.
חלק נוסף שהיה מועיל עבורי היה החלק על שיתוף הילדים בעבודות הבית. גם כאן ישנה קריאה לסבלנות ולרוגע. זה משתלם.
יש הרבה טיפים ועצות, נקודות למחשבה וגם להירהור, בין דפי הספר. זה לא ספר של עקרונות אלא ספר פרקטי מאוד, שמכיר גם במגבלותיו של אדם החונך בתרבות הופכית (או ממש מנוגדת) לתרבות האינואיטית, בה מבוגרים שצועקים על ילדיהם משום מה לא נחשבים לאידיוטים גמורים (כפי שסבורים האינואיטים). אחד מהטיפים הארציים האלו היה, להעניק תשומת לב רבה לכמות הדיבור שבינינו ובין ילדינו, ובמיוחד לכמות האיסורים והפקודות שיש בו. גיליתי באמצעות הספר שאני שוחק אקטיבית את האמירה "זהירות! זה מסוכן!" מול הבת שלי. גיליתי גם שאני שוחק את האמון שלה בי, כי אני מורה לה לעשות כל מיני דברים, שהם לא חיונים מנקודת מבטה וגם מנקודת מבטי אין להם חשיבות גדולה.
צריך, בתמצית, לשחרר די הרבה. זה לא קל ולא פשוט, אבל הספר מסייע להורה לקחת צעדים קטנים בכיוון הנכון.
החלק שאני חושב שהוא עיקר חולשתו של הספר הוא החלק שעוסק בסיפור סיפורים. דוקלף מציעה שם לספר לילדים סיפורים על מפלצות ושדים כדי להניא את הילדים מלעשות כל מיני דברים בלתי רצויים (לרוץ לכביש וכו'). זו עצה מוזרה, ואני יכול די בקלות לדמיין איך היא תעשה יותר נזק מאשר תועלת לילדים שיחונכו על פיה, אבל דוקלף משיבה למבקריה העתידיים וכותבת בספר שלא כך הדבר – שזה כלי חשוב בארגז הכלים ההוריים של הורים רבים בני התרבויות הילידיות. שוב, ישנו משהו מטריד ברעיון שטכניקות הורות ילידיות הן א-פריורית נכונות.
אני חושב שיש לא מעט שאפשר ללמוד מהספר הזה, ובכל זאת, יש לו מגבלות די ברורות, גם מעבר להסתמכות הקצת-עיוורת על מסורתיות. הרבה כשלים וקשיים בהורות נובעים מפצעי עבר, לפעמים פצעים רב-דוריים. עבור זה לא יספיקו הטכניקות של דוקלף, ואפילו ייתכן שהם יכסו ויטשטשו את הבעייתיות העמוקה שעומדת בבסיס הקשיים. כמובן שלא כל ספר צריך או מסוגל להתמודד עם כל תלאות ההורות שיש בחיים, אבל יש בעיניי טעם לפגם בספר שמציע את ההורות כאתגר טכני גרידא, והספר הזה הוא קצת ספרי כזה.
אחרי קריאה של כמה ספרי הורות, אני מרגיש משיכה גדולה לכתיבה שמניחה רעיונות כלליים דווקא. מהו המעשה החינוכי? זו השאלה המעניינת ביותר עבורי. הספר הזה לא נוגע בה אלא בעקיפין.
אני בהחלט כן ממליץ על הספר. הוא עזר לי מאוד עם כמה בעיות שהיו לי עם האבהות הטריה שלי, ואני נוטה לרפרר אליו בשיחות שלי עם זוגתי, שגם קראה אותו. במינימום הסוגיות שמפורטות בו מאפשרות איזה מין פלטפורמה בסיסית לשיח הורי בריא ומאוזן. במקסימום הוא ממש מורה דרך.
הערה אחרונה, כמעט שולית אבל לא באמת: מסקרן אותי לקרוא ספרי הורות וספרי עזרה עצמית ולשים לב, איך שתי הסוגות האלו מתקשרות ביניהן במין שיח, שוב, עקיף ואם זאת כל כך עוצמתי. הבעיות שמתוארות בספרים מהסוג השני נגרמות לכאורה על ידי העצות שניתנות בספרים מהסוג הראשון. ואולי לא. אבל הקשר לא נחקר על ידי אף אחד מסוגי הספרים.