תודה על שהזמנתם אותי לכאן. זה הביקור הראשון שלי בישראל ואני שמחה להיות כאן.
שמי מיה קורטי. כשאני עושה פרזנטציה אני תוהה מה לכתוב בשקופית הראשונה, לפעמים אני חושבת לרשום רק את שמי אבל קשה לדעת את ההקשר ואת האינפורמציה רק משמו של המציג והדיאלוג מתרחש תמיד בתוך הקשר. אז, אני אחות פסיכיאטרית. עשיתי מאסטר במנהל שהוביל להצעות לתפקידי ניהול אז הבנתי באופן סופי שאני רוצה לעבוד בתפקיד שמאפשר תמיכה באנשים שעושים שינוי, עוברים משברים בחייהם או עושים בחירות חשובות.
בארגון שלנו היו לנו טיפולי משפחה בגישת הדיאלוג הפתוח ויש לי הכשרה שמאפשרת לי לעבוד לפי הגישה בפינלנד. זה מה שאני עושה כבר 15 שנה.
אני כאן להציג ולחלוק את עיקרי גישת הדיאלוג הפתוח.
זו גישה שפותחה במערב פינלנד, לפלנד, בשנות ה-80.
כשאדם נמצא במשבר, יש הרבה דרכים לתאר את המצב בו אדם נמצא וזקוק לעזרה, הוא פונה למערכת הבריאות. אנו כחברה בנינו את המערכות האלה לתת מענה לאנשים. הצורה שבה אנחנו מסייעים לאנשים במשבר יכולה להיות משמעותית מאד לגבי חייהם של אנשים.
בתור אדם שמאפשר את תהליכים של דיאלוג הרעיון של הרצאה בת שעתיים בה אתם רק מקשיבים זר לעולמי, אז אני גם אבקש שתחלקו מחשבות.
הרעיון של הבניה חברתית מרכזי בתפיסה הדיאלוגית. אנחנו בונים את המציאות בכל רגע נתון.
למשל, השעתיים האלו לא יוכלו לעבור למקום אחר. תוכלו לתאר מה ששמעתם, או חוויתם, או דנתם בו, אבל אי אפשר להעביר את מה שקורה כאן למקומות אחרים מנותקים מהרגע הזה, החוויה הפיזית הזאת, הקבוצה החד פעמית שנמצאת כאן עכשיו.
מה יעזור לנו לבנות משהו יחד? ההיסטוריה של ההקשר להמצאותכם פה חיונית לדבר.
למה אנחנו נמצאים כאן? (רצף של תשובות מהקהל).
חלקתם איתי כמה רעיונות שיכולים לענות על השאלה הזו.
אומר כמה מילים על המקום וההקשר ממנו אני מגיעה.
אני לא בטוחה שכולם יודעים איפה נמצאת פינלנד. היא בין שבדיה ורוסיה. היינו תחת כיבוש כל כך הרבה שנים שאנשים בעולם שואלים אותי עדין אם אנחנו חלק מרוסיה. זכינו לעצמאות ב-1917. יש לנו שפה מאד מיוחדת.
רק 5 מליון אנשים מדברים פינית.
למיקום שלנו יש השפעה על התרבות שלנו. במחה"ע השניה נשלחו אנשים רבים לרוסיה והביאו איתם חזרה השפעות תרבותיות ובעיות חברתיות חדשות. שנים רבות היינו נחותים מאד ביחס לשוודיה, למשל כשהיינו נוסעים לבקר את בני הדודים שלנו שם הם אסרו עלינו לדבר פינית ברחוב כי הם התביישו מאד בהיותנו פינים. אתם יכולים להבין שלהיסטוריה כזו יש בהכרח השפעה על ההקשר בו חי האדם. לכל התרבויות יש דברים המיוחדים להן. לכל תרבות יש היסטוריה.
מערב לפלנד מחולקת ל-6 מחוזות ויש בה 62,000 תושבים.
כשאנו מדברים על נקודת ההתחלה לרעיונות השיטה שקמו לתחיה באזורנו צריך להזכיר את בית החולים הפסיכיאטרי קרופודס, שנוסד ב-1961.
בשנות ה-70 היו לו הכי הרבה מיטות פסיכיאטריות בעולם. אבל כשקראתי את המסמכים הקשורים להקמת בית החולים, כבר אז מצאתי את הציטוט הבא "אנשים שסובלים ממחלות נפשיות צריכים לחיות חיים חופשים יותר וצריכים שתהיה להם יותר אוטוריטה משל עצמם".
בשנות ה-70 החלה תנועה סביב בריאות הנפש. התחילו לדבר על בתי חולים פסיכיאטרים ועל כך שמספר המיטות צריך לקטון. פרופ' אלטונן אומר שבגלל שאנשים הגיעו לבית החולים ורואיינו לצורך דיאגנוזה, נתנו להם תרופות ופעמים רבות הם נשארו בבתי החולים. לפעמים למשך שנים. הפרופ' והצוות שלו החליטו לבדוק את את הנושא. הם שאלו, אם במקום שיהיה ראיון דיאגנוסטי בכניסה פשוט נשב עם האנשים האלה ונשאל למה הם זקוקים, מה קרה להם, מי ברשת החברתית שלהם וננסה לנהל טיפול שמתייחס לצרכים הללו.
זה היה מאד מהפכני.
עד אותה נקודה אנשים לקחו את אהוביהם לבית החולים והם נשארו שם. הם יכלו להיות שם אפילו 15 שנה ולרוב הם לא פגשו יותר את בני משפחתם, או כמעט ולא, כי בני המשפחה לא הגיעו לבית החולים.
הסטטיסטיקה הראתה שמספר המאובחנים בסכיזופרניה במערב פינלנד היה הגבוה ביותר בעולם באותם שנים.
הם הניחו שזה לא נתון שמספר על מצב אי השפיות במערב לפלנד, אלא הסיקו מזה שהטיפול לא מספיק טוב ויש לעשות משהו שונה. הם היו סקרנים לדעת מה השינוי הזה.
הם שאלו את עצמם, אולי נבקש מבני המשפחה לבוא לבית החולים? הם שאלו את הפונים: מה אם נביא את אביך או אמך? הם התחילו לעשות את זה וזה היה עוצמתי.
בני משפחה שהגיעו התחילו לדבר על היום בו האדם אושפז כאילו זה היה אתמול למרות שזה היה לפני 15 שנה. זה חידד את התחושה שמשהו בעצם הארוע האישפוזי עצמו הוא לב הבעיה.
זה הפך לתנועה של טיפול. פתאום נכנסו לתמונה הרבה אנשים חדשים חוץ מהפונה ובצוות בית החולים הבינו שהם לא יודעים איך לעבוד עם בני המשפחה. איך לעבוד אתם כדי שאנשים לא יעזבו את השיחה הטיפולית פגועים יותר משנכנסו אליה.
בשנות ה-80 כבר היה ברור שיהיה טיפול משפחתי בבית החולים. בדרום פינלנד היו מטפלים משפחתיים ואנשים שהעבירו הכשרה לכל אנשי הצוות בבית החולים. הם לא חשבו שהם מתחילים את גישת הדיאלוג הפתוח,
הם רק ידעו שמה שהם עשו עד כה לא עבד וצריך לחקור דרכים חדשות.
לבתי החולים אז היו 120 מיטות. היום יש להם 22.
ב-1984 הייתה ההתנהלות כזו שפגישה התקיימה כל יום ובפגישה כל המטפלים שאלו זה את זה – מה נעשה עם ג'ון או עם מרי? מה נעשה אתה? האם היא צריכה לקחת את התרופה הזו או להשאר עוד זמן בבית החולים? ואז פנה אחד מאנשי הצוות כדי לומר לה איזה תרופה לקחת וכמה זמן להשאר באשפוז. כמו שמקובל עד היום ברוב המחלקות בעולם.
יאקו סייקולה העלה בשנה הזו הצעה, אולי נפסיק לקיים שיחה כזו? במקום זה אולי נדבר עם האנשים, עם הרשת הטבעית שלהם ונעשה את הפגישות יחד? זה מה שהתחילו לעשות ב-1984. מהתחלה מאד נצמדו לעיקרון שלא מדברים על מטפל אם הוא אינו נוכח בחדר. כל מה שיש להגיד יהיה רק בנוכחותו.
חמותי לשעבר עבדה אז בבית חולים והיא אמרה, "זה היה נורא, ישבנו בפגישות האלה והייתי בפאניקה שמישהו ישאל אותי מה דעתי על משהו". כי ההרגל היה שהשיחה היא ללא המטופלים וזו תפנית גדולה מאד בדרך בה דברו על דברים, שבירה של דפוס מקצועי ענק.
לא אפרט מדי את הנקודה הזו כרגע, אבל כשחושבים על קליניקות ועל מוסדות בריאות, אפשר לדבר על הירארכיות. בשנות ה-80 האחיות בבית החולים קבלו תפקיד חדש בצוותים. במקום להיות בהירארכיה שבה הרופא נותן הוראה והאחות ממלאת, ויש שרשרת של הירארכיה, זה השתנה. לא הרבה רופאים מוכנים לוותר על עמדת הכוח שלהם. זה היה שינוי גדול. אז גם הוחלט שכעת, כשעושים את "הדבר החדש" הזה, צריך לערוך מחקר.
המחקר הראשון היה בסוף שנות ה-80. החליטו לעשות מחקר על החלפת הראיון הדיאגנוסטי במפגש של שעה – שעתים עם הפונה והרשת האנושית האורגנית שתומכת בו, התוצאות הראו ששעור האשפוז ירד ב-40%.
אז הבנו שאנחנו בכיוון הנכון.
בתחילת שנות ה-90 החלה ההמשגה של – "הדיאלוג הפתוח".אז היה גם המחקר הידוע על אפיזודה פסיכוטית ראשונה.
ככל שאני מדברת, אני חושבת שאני לא מכירה את הרקע שלכם, עד כמה אתם מכירים את הפרקטיקה של הדיאלוג אבל לא אשאל אתכם כרגע.
אנסה לסקור בזמן הקצר שנותר לנו כמה מושגים מרכזיים בגישה.
"הצוות המשקף".
באמצע שנות ה-80 תום אנדרסן ניסה לחשוב על תחליף לצורת העבודה בה אנשי הצוות מעלים השערות לגבי המשפחה. הוא חשב איך לעשות את זה בצורה מכבדת ואפקטיבית יותר. אז התחילה חקירה של עבודה עם חשיפת התחושות של הצוות – במקום לכפות דברים ולהגיד דברים על מערכות היחסים, הם חשפו את תחושות הבטן שלהם: "זה מזכיר לי את זה ואת זה". הדגש היה על זה שהם צריכים להיות אמתיים עם אנשים.
תחילת העבודה של הדיאלוג הפתוח נשענה על גישת מילאנו בטיפול המשפחתי, שם העבודה התבצעה באמצעות מראה חד כיוונית: המטפל מטפל במשפחה ויש קבוצה שצופה דרך המראה. אז מרימים את הטלפון ונותנים הנחייה לשיקוף למטפל המראיין – "אתה יכול לומר לאמא את זה ואת זה?". לא הייתה שום אינטראקציה ישירה בין המשפחה למטפלים הצופים. והיה על זה משוב רע מאד.
טוום אנדרסן כתב באחד המאמרים שלו – עכשיו אדליק אורות בצידה החשוך של המחיצה ונשוחח כדי שהמשפחה תראה ותשמע אותנו.
זה מה שהם עשו והם לא חזרו להיות מאחורי המראה החד-צדדית הזו יותר לעולם.
בנוסף,בגלל שעבדנו בבתים של אנשים היה קשה להביא צוות משקף בנפרד. כך יצא שהשתמשנו בשיקוף כחלק מהשיחה.
השאלה שהנחתה אותנו הייתה: איך משתפים את הרגשות והמחשבות שלנו בדרך שאינה כופה את דעתנו על המשפחה? כיום אנחנו נותנים זמן, מרחב ומשמעות של – "אני כאן", במקום "אני איש מקצוע שעושה הערכה".
לפני שאדבר על עקרונות הגישה ואזמין אתכם לשיחה, יש שני דברים להבין על יסודות הדיאלוג הפתוח:
- זו ראיית עולם, זו דרך להיות, להתקיים. דרך לחשוב על אנושות. הצורה שבה אנו מקשיבים, מתייחסים לזולת ונותנים לו מענה.
- זה חל על כל הארגון. הם אני מוכנה להקשיב לעמיתיי בשולחן הקפה? ואם לא אז איך אני אמורה לעשות את זה בחדר אחר עם המשפחה? ראינו שאם לא מקשיבים לאנשים בארגונים הם מתחילים לפחד. כי – אינני יודעת כמה מכם עובדים בבתי חולים, אבל זה יכול להיות מפחיד.
- הדרך בה אנו בונים את המרחב בו אנו נמצאים. מה הדרך בא אנו אנחנו נהיים סובלניים ככל הניתן לאי-הוודאות? איך בונים את השירות הזה? מה הדברים שאנו צריכים לקחת בחשבון כדי שהמערכת תהיה מסוגלת לעבוד בצורה שלה היא יועדה? מה הערכים שלה?
אדבר יותר על העקרונות והארגון בהמשך.
לאחר שנים של מחקר, עבודה, פקוח וניסוי של השיטה, ולאחר מחקר גדול על אפיזודה פסיכוטית ראשונה שהראה ש-80% מהמשתתפים במחקר שנעזרו בצוותי הדיאלוג הפתוח חזרו לעבוד ולתפקד (חלקם השתמשו בתרופות פסיכיאטריות), החליטו במרכז השירות שלנו לגבש מספר עקרונות שיאפשרו גם לאנשים אחרים לבנות שירותים המבוססים על גישת הדיאלוג פתוח.ֵ
הראשון בהם הוא סיוע מיידי.
יש לנו שתי צורות של סיוע: בפינלנד בשנות ה-80 התהליך היה שאדם במצוקה הולך קודם לרופא משפחה והוא חייב לנסות שני סוגים של תרופות ורק אם זה לא עוזר הוא זכאי להפניה לטיפול נפשי וגם אז תור יכול היה להיות עד 8 חודשים. אנחנו הבנו שהדבר המרכזי הוא מדיניות של דלת פתוחה: אם מישהו יוצר קשר עם פסיכולוג יש לזה סיבה והוא צריך להיענות במיידי. יש לנו קו טלפון זמין תמיד שעונה לו איש מקצוע ולא פקיד, השיחה הזו היא כבר התערבות ראשונית לא רק כלי לאיסוף מידע.
הפגישה תקבע בהתאם לצורך של המטופל אם זה בהול זה יהיה באותו יום, תמיד יש כונן פנוי לטיפול חירום. יש גם אנשים שפונים בעקבות גירושים או תהליך מתמשך אחר ולהם אין בעיה לחכות 3 שבועות לתור כך שהדברים מתאזנים. אנחנו נותנים מענה גם לגורמים בתוך הקהילה. האחיות הן מהפרטנרים החשובים שלנו. אנו עובדים עם המשפחה, עם המשטרה ועם גורמי הרווחה.
אנו קובעים את הפגישה במקום בו האדם מעוניין להיפגש. יש כאלה שבוחרים בקליניקה שלנו אבל אנחנו הולכים הביתה או למקום העבודה, לבית הספר או לאן שצריך. בקליניקה שבה אני עובדת, אנו יודעים לגבי כל האנשים בצוות, איפה הם עובדים ומי זמין ומי לא. התפקיד שלי כשאני עונה לשיחות, הוא לנהל את שיחה בטלפון ואז אני שואלת את אחד הקולגות שלו אם זה אפשרי ללכת לראות משהו בבית או במקום בו בחר. זה דורש הרבה התארגנות אבל זה עובד. אם אני הולכת לשם עם קולגה זה אומר שאני מחויבת מהרגע הזה והלאה לתהליך. ואנחנו לוקחים את האחריות של להיות כאן.
אני רוצה להגיד משהו על השפה.
אני חושבת שזה תמיד מאד קשה לדעת באיזה מילים להשתמש.
יש אפשרות לדבר על מטופלים, לקוחות, אנשים, טיפול, אני משתמשת בכל המילים האלה – אני מנסה למצוא מה הכי משמעותי לי באנגלית אז סליחה אם אלה לא המילים שאתם חושבים שהן הכי מתאימות.
הפרספקטיבה של הרשת.
כשאנחנו אומרים משפחה אנחנו לא מתכוונים בהכרח לכל המשפחה אלא לאנשים שהפונה בוחר להביא לפגישה.
זה גם לא בהכרח המשפחה, זה גם בן או בת זוג, אדם בעלת משמעות בחייך.
היתה אי הבנה תפיסתית ברעיון שאנו צריכים לתקן את הדרכים המזיקות בהם בני המשפחה עושים אינטראקציה זה עם זה. התחלנו לחשוב – אולי אנו צריכים להיות עם המשפחה ולהתמקד רק בהקשבה, איך השיחה מתנהלת ואיך מערכות היחסים נחוות. וזה מקושר להבנות שלנו לגבי פסיכוזה – האם זו באמת מחלה? משהו ביולוגי? או אולי יש לזה קשרים לדברים שנחוו במשפחות?
משפחות הן לא אובייקט לטיפול. הם משאבים. אנו אומרים – אנו זקוקים לכם. בבקשה עזרו לנו. בואו נעשה את זה יחד.
כשאנו עם הקולגות שלנו הרצון הוא לשמור על שקיפות, לזכור שאני לא יודע מה לעשות כאן ולבקש מהמשפחה שנבדוק את זה יחד.
כשחושבים על טיפול משפחתי אנו חושבים על המיקוד ביחסים – מה היה אומר אדם זה, או אמא שלך, אילו היתה כאן. זו הפרספקטיבה בשיחה.
כשאנו חושבים על כל העקרונות האלה והמקום ממנו כל זה התחיל, אני רוצה ללכת לטיפול שהוא מותאם צרכים. אנו חושבים כל הזמן על אפשרויות שונות שיש בארגון שלנו, ריפוי בעיסוק, ריפוי באמנות, שיחות וטיפול (אם אתם משתמשים במונח זה). כשאנו דנים בזה, אנו מזמינים את האדם, ודנים בזה יחד. אנו מדברים על זה בדרך המודעת לטראומה.
אנו נפגשים כל יום אם זה נחוץ. אם אני שם עם חבר אז יש לנו הבנה לגבי הפרקטיקות הדיאלוגיות האלה. כשאנו עובדים שם, אם יש משפחה אני יכולה להיות עם מתבגרים בחדר אחד והיא יכולה לעבוד עם ההורים בחדר אחר ואז אנו נפגשים וחושבים יחד איך להמשיך ואיך לנהל שיחות אלה. במקום להיות תקועים בתהליכים הישנים. זה לא קל. זה יכול להיות מאד מועיל בארגונים לעשות את זה וגם להבין כשזה לא עובד.
גם הגמישות לגבי הידע שיש לי. אני למדתי כל כך הרבה גישות שונות, האם אני מתאהבת בתיאוריה מסוימת? האם אני אומרת – שככה זה! אתה חייב להיות דיאלוגי אחרת זה לא עובד! או להגיד – את זה למדתי, את זה עשיתי ואלה ההתנסויות שלי, ולהזמין אנשים, להקשיב לזה וללמוד מזה ותוך כך ללמוד בעצמי.
זו צורת הגמישות. זה שאני גמישה עם הידע שלי בתוך היחסים.
מקום הפגישה נבחר במשותף כמו שאמרתי, והוא חלק מהגמישות. זה יכול להיות בכל מקום. זה יכול להיות בחוץ, כשזה מינוס 30 מעלות. אז מתלבשים היטב והולכים. אנשים לפעמים לא יכולים לבוא למקום מסוים אז יוצאים החוצה.
היתה גם השיחה הזו בשנות ה-80, שכשאנשים באים לבית חולים, הם חושבים – כעת אני חולה. או שזה בגלל המחלה. חשוב ההקשר והשפה והאמונות שאנו משתמשים בהן.
אני אתן דוגמא בהקשר לגמישות מחיי.בשנות ה-90 המוקדמות היתה טרגדיה במשפחה שלי והגיע צוות חירום. אמא שלי מבית עני מאד והבית שלנו היה תמיד מאד נקי. המקום בו גדלתי הקוד התרבותי המקובל הוא להוריד נעליים בכניסה. צוות החירום הגיע והם לא חלצו נעליים . אמא אמרה להם – אתם לא נכנסים ככה הביתה עם הנעלים אז הם עזבו. למחרת הם התקשרו ואמרו– זה לא הצליח.אנחנו מצטערים. אפשר לנסות שוב? ואימי הזמינה אותם לחזור.
האם אנו מסוגלים להגיד את זה? זה לא היה מוצלח מה שעשינו אתמול, לא ראיתי אותך או לא ראיתי את זה. האם כאנשי מקצוע אנו יכולים להגיד את זה? זה חלק מהגמישות.
אחריות: שוב מילה גדולה. זה התחיל מהפרקטיקה בשנות ה-80. כשהטלפון צלצל מי שענה האחריות היתה שלו לארגן את הטיפול או הפגישה. אם יש משהו לברר זה משהו שאני צריכה לברר בעצמי אני לא אומרת – תתקשר לזה ולזה. אני אתקשר ואמצא את זה עבורם.
זה חלק מהאחריות.
חלק מזה הוא גם שכשאנו בפגישה, זו האחריות שלי להגיד מה שאני חושבת. בירגיטה אלגרה אומרת – זה התפקיד שלך, כקולגה שלי לדבר על התרופה על תופעות הלוואי. ואם אני מגיבה או שואלת שאלה בן משפחה – הקולגה שלי צריך לשאול – למה את שואלת אותה? מדוע את מעירה את זה? האם את יכולה להרחיב? אז אני אחראית על מה שאני אומרת לאנשים שם.
ותמיד אנו שואלים אנשים – איך זה נשמע לך?
אנחנו גם מתקשרים למטופלים שלא מגיעים , במיוחד בני נוער – הם לא מופיעים לטיפול אז אנו מתקשרים אליהם. לפעמים קשה להגיע לפגישה או אפילו להרים טלפון. האם אנו משאירים את זה ככה או שאנו שומרים על קשר עם האנשים? מה יאפשר לנו להפגש שוב?.
המשכיות פסיכולוגית: במערכת הכללית אצלנו אם אתה הולך לפגישה, בתחילה אחד מהצוות עושה את האינטק ומפנה אותך לצוות אחר שגם הוא עושה הערכה ואנשים רבים, עשרות אנשים שמראיינים אותך עד שאתה מגיע לטיפול קבוע.
בדיאלוג הפתוח צוות אחד התחיל את התהליך והוא שם. אנחנו מאמינים שקשה מאד להעביר מידע על התהליך הטיפולי כי החוויה של כל אחד יחודית לו.
אני מדברת גם על המשכיות רגשית. זה מאד משמעותי בתהליכים.
בארגון שלנו אנו יכולים להפגש ככל שנדרש. במקומות מסוימים, אפשר לקיים פגישות רק שנה ואז אנו מפנים למקום אחר, אבל לא אצלנו. אצלנו יש פגישות ככל שיש צורך.
כשיש המשכיות ואנשים מכירים זה את זה יש אמון. אז גם כשיש מה המכונה "הערכת סיכון" המחשבה הקשה האובדנית, דנים בה בקלות והיא גלויה ואין צורך להפסיק את הטיפול ולהעביר למישהו ש "מוסמך לאובדנות".
אחד הרעיונות המרכזיים – ויש האומרים החשוב ביותר הוא סובלנות לאי-ודאות .
אנשים מגיעים ואומרים לי – תגידי לי מה לא בסדר אתי? או, מה עלי לעשות? או, תני לי תרופה. תעשי משהו. האם זה מה שאעשה? שאתן דעה חפוזה? או שאגיד – אני לא יודעת מה קורה אבל אני כאן אתך. זה קשור לפחד הזה שדברתי עליו, שקיים במערכות בריאות נפש כי אנו יודעים מה יכול לקרות. הן יכולות להיות הרסניות כשאין מענה לאנשים וזה המצב בכל רחבי העולם.
אם אנחנו יכולים להמנע מלתת תגובות ותשובות נמהרות מדי, אפשר להגיע למשהו יצירתי יותר.
אנחנו משאירים ככה את הכח אצל הפונה והמשפחה כי אם מישהו כל הזמן אומר לנו מה לעשות אנו נעשים פאסיבים כי זה לא דורש ממני הרבה מחשבה – מישהו אחר יודע מה טוב לעשות כאן.
השאלה בעיני היא איך אנו יוצרים מקום בטוח לאנשים ומרחב למשפחה שכל האנשים יבינו מה קורה.
אני מדברת על השיחה הרפקלקטיבית שאנו מדברים יחד, שיחה שבה חברים ומשפחה יוכלו להקשיב לנו.
זה גם קשור לערכים שלנו לגבי האנושות. האם אנו חושבים שזו מחלה ביולוגית שיכולה להיעלם עם תרופה, או שאנו מאמינים שזה דבר שקשור למה שקרה לאנשים בחייהם וקרה במערכות היחסים שלהם ואנו מתמקדים בזה, או שזה כל הדברים האלה יחד.
הערכים שלנו מגדירים את איך שאנו עונים לאנשים, איזה מענה אנו נותנים. והאם יש לנו מרחב ואפשרות לנסות דברים אלה בקליניקות, בארגונים שלנו. אני מקווה.
סוף.
מבנים ארגוניים הם מאד חשובים. רופאים הם לא חלק מהצוות. הם מוזמנים ואפשר להתקשר אליהם אבל אנחנו אומרים לצוות – אנו סומכים עליכם שתעשו עבודה טובה. ואם סומכים עלי אני יכולה להיות במקומות אלה.
דיאלוגיזם.
לחולל דיאלוג. איך יוצרים יחד מרחב? במקום לקדם שינוי אני מאמינה ששינוי קורה אם הוא נחוץ. אבל האם התפקיד שלי הוא לאפשר אותו או להגיד לאנשים – אתה צריך להשתנות, דרוש כאן שינוי? אני לא באמת יכולה לדעת מתי אדם צריך להשתנות, אבל אני מאמינה שברגעים בהם אנשים מרגישים בטוחים שינויים יכולים לקרות. אני זוכרת כשאני לא הייתי מסוגלת להקשיב לאחרים. בסך הכל אנחנו תקועים בדברים שלנו ואני חושבת שזה מאד אנושי.
אני אומרת את זה גם כמדריכה. הכי הייתי רוצה להיות מאפשרת במצבים של הדרכה. זו דרך אחת להיות. אנחנו לא מרחיבים את השיח הזה עכשיו כי אתם רבים ואני רק אחת. אבל המפגש הדיאלוגי לא עומד על זה שאני כרזימטית או שאני יודעת דברים, אלא על הכישורים שלי והיכולת שלי ליצור ולאפשר שיחה בפגישה.
אני חוזרת שוב על העקרונות של שקיפות, של תהליך קבלת החלטות ושפה משותפים – גם לחוויות שעדין אין להן מילים. אלו דברים מאוד חשובים.
מישהו אמר שאנחנו לא רק מתארים מציאות אלא גם יוצרים מציאות באמצעות מילים. אז זה משנה איך מנהלים דיאלוג.
אפשר לקרוא על זה במאמרים ומחקרים. יש היום מחקרים וסטטיסטיקות שהן תוצרי מעקב של 20 שנה. יקו סייקולה גם ראיין הרבה אנשים, ואני הייתי מרואינת בתחילת שנות ה-2000 כשעבדתי במרפאה שלנו עם מתבגרים. ראיינו אנשים והשאלה היתה – איך הייתה העבודה יחד עם המשפחות?
יש דברים שאני לא רשאית לדבר עליהם מהמחקר החדש שטרם פורסם, אבל אחד הדברים המעניינים בו הוא שאנשים לא הצביעו על הטיפול כגורם משמעותי. הם לא אומרים שהוא היה כל כך נהדר ומועיל. הם גם לא זוכרים את הפרטים – האם נפגשנו עם המשפחה או לא? הכל מעט מעורפל. היינו בני מזל לשמוע את זה. זה לא היינו אנחנו, הצוות, שהיה במרכז הדברים. זה היו הם לאורך כל הדרך.
_____
ההרצאה לעיל ניתנה במסגרת ביקורה של מיה קורטי בישראל בתאריך 24/4/18 כחלק מאירועי דיאלוג פתוח ישראל (מיזם של איתי קנדר עו"ס) ב-2018. ההרצאה תומללה ותורגמה על ידי דינה כהן, ולאחר מכאן נערכה ועברה הגהה על ידי מאיה לילה חפר.
טקסט חשוב. תודה רבה
בקטע הבא כדאי לתקן למילה
מטופל
מהתחלה מאד נצמדו לעיקרון שלא מדברים על מטפל אם הוא אינו נוכח בחדר.