הערות על הכנס "פסיכוזה בעולם משוגע"

בגלל שאני מחוסר-פנאי באופן קיצוני, אני הולך לנסות להביא רשמים מהחוויה (הדי טוטאלית) של כנס "פסיכוזה בעולם משוגע" – כנס דו-שנתי שנדחה עקב האסונות הרבים, של הארגון לקידום גישות חברתיות ופסיכולוגיות לפסיכוזה (ISPS), ושהתחיל שלשום ונגמר אתמול…

#1 הפסיכואנליזה לא מספיקה.

מאז שאני חבר באיספס (ISPS) יש לי את הבעיה הזו, שאני לא-פסיכואנליטיקאי בחבורה פסיכואנליטית מאוד. עברתי בערך 5 כנסים, אולי יותר, וזה ממשיך להציק לי. יש המון הרצאות על פסיכואנליזה, וגם איפה שזה לא בשורת הנושא, זה מגיח. בסוף כל משפט יש פרוייד מעשן וגו'.

ובעקרון אין לי על מה להתלונן, כמו שאדם שנכנס למסעדה תאילנדית אין לו מה להתלונן שיש סביבו אוכל תאילנדי. אבל בכל זאת, אני מזהה מגמה שאני רוצה להצביע עליה: השפה האנליטית נהיית דלה עבורנו כחבורה רדיקלית, והיא לא מתאימה לנו, לא משרתת אותנו.

נראה לי שאפשר לצייר דיאגרמת וואן עם שני עיגולים חופפים – פסיכואנליזה ופילוסופיה דיאלוגית. באזור החפיפה אפשר למקם כל מיני הוגים והוגות שמגיעים בסך הכל למסקנות די דיאלוגיות אבל מגיעים לשם מתוך השושלות הדינמיות. דוגמא די קלאסית לזה יכולה להיות ג'סיקה בנג'מין וחבורתה. בנוסף, כמובן שיש הוגים שנמצאים מחוץ לאזור החפיפה, ואפילו רחוק ממנו – דיאלוגיים שהם לא דינמיים או דינמיים שהם לא דיאלוגיים.

ומה שאני רואה, זה שיש כל הזמן נסיון להגיע, גם בקרב חברותי בכנסים האלו, אל הדיאלוגיות מתוך הפסיכואנליזה. למשל, מנסים לתאר את האחריות המשותפת שיש לאנשים בסיטואציות טיפוליות מסויימות, אבל מעלים את ביון ולא את בובר. רוצים לדבר על פוליפוניה בחטינאית, אבל מדברים במקום זה על כל מיני תינוקות ויחסם אל השדיים של האמהות שלהם. כל הזמן מדברים על "להיות עם" אבל לא מזכירים בשם אפילו פעם אחת את ג'ון שוטר או הרלין אנדרסון. מגרדים את הכתבים הפסיכואנליטיים כדי לומר משהו על העבודה בבתים המאזנים. בשביל מה המאמץ?

אני לא אומר שבהכרח אין מה להוציא מכל הפסיכואנליטיקאים באופן גורף וחד-משמעי, אבל כן, זה נורא מתסכל לראות את זה.

התנועה שכחבורה אני מרגיש שאנחנו מנסים ליצור, וגם מצליחים במידה רבה, אל עבר שינויים דרסטיים בעולם ברה"ן והרחק מהפסיכיאטריה הביולוגיסטית, דורשת בלי סוף מאיתנו להתחבר למסורת החשיבה הדיאלוגית. ויש משהו מאוד לא מועיל בעקשנות הזו – ואני מבקר כאן את חבריי וחברותיי הקרובים – להשאר דבוקים למסורת האנליטית, במיוחד כשהיא לא מספקת את הסחורה.

באחד מהמושבים ביום השני דיבר ד"ר עמרי אברמוביץ' על ההשפעה העקיפה והעצומה של ר"ד לאינג על המודל הסוטריאני. הרצאה נפלאה, מסוג החוויות שבהן אני סופג מידע שכבר נקלט אצלי במוח בעבר וזה עדיין מרענן. אני חושב שצריך עוד הרצאות כאלו. כמובן שלאינג בעצמו היה פסיכואנליטיקאי, אז אולי אפשר לבוא ולומר שאני סותר את עצמי, אבל בעיניי אין בזה סתירה. איפה שאנחנו מצליחים ליצור שפה טובה אנחנו מצליחים ליצור אידיאולוגיה טיפולית טובה ושירותים טיפוליים טובים, וכשזה עובד זה עובד. שם זה עבד מצויין.

עוד אכתוב בהמשך על החיבור בין ההרצאה הזו, ההרצאות שהתרחשו במליאה, והמושב שעסק במחקרים האחרונים – של ד"ר אברהם פרידלנדר וד"ר טל בלחסן – על הבתים המאזנים (מחקרים שהוצגו פחות או יותר לראשונה בכנס).

אשמח לשמוע את דעתכן על הכנס בכלל ועל המחשבות האלו בפרט, אם הייתן שם, לקחתן חלק בחוויה הזו, ויש לכן דעה על הדבר.

לצפייה בפוסט בפייסבוק