המילה הנעלמת היא סאליבני.
אני מסתובב כבר שנים עם תחושה שחסרה לנו בשיקום ובטיפול מילה כלשהי. אנחנו מנסים להסביר עבודה תרפויטית שהיא לא פסיכואנליטית, ואין לנו מילה לזה. אנחנו מנסים להסביר מה בעייתי בתפיסה של המיינסטרים הפסיכיאטרי, ומיד נופלים להגדרות שליליות ולא נכונות של 'אנטי-פסיכיאטריה'. אנחנו רוצים להסביר תופעות כמו דיאלוג פתוח או סוטריה, ונראה שהמילים מאוד דלות – זה נשמע כאילו אנחנו מדברים על כלום. הכל נשמע די חרטא.
ככה זה כשחסרה מילה. היום אני בטוח שישנו חור במארג הלשוני שלנו.
ואני חושב שמצאתי את המילה הזו. המילה הנעלמת היא 'סאליבני': רעיון או מעשה שנובעים מהגותו של הפסיכיאטר והפסיכולוג הארי סטאק סאליבן.
אם אתם לא מכירים אותו, זה ממש לא נורא.
כדי להיות סאליבני לא צריך לקרוא את כל כתבי סאליבן, בדיוק כמו שכדי להיות קרפלינאי או פרויידיאני לא צריך להיות פרופסור שבקיא בכל חפירותיהם (אבל לא מזיק). אנחנו שוחים בפסיכיאטריה קרפלינאית ופרויידיאנית, וב-90% מהזמן, אנחנו ממש לא מודעים לזה.
קרפלין הוא האב הקדמון של הרעיון הביולוגיסטי, של מודל המחלה, של השערת חוסר האיזון הכימי, של ה-DSM וגם של ה-ICD, של טיפולים גופניים כמו כדורים ושוקים חשמליים, שניתנים למי שנתפסים – הן בעיני אנשי המקצוע והן בעיני עצמם – כחולי נפש. קרפלין הוא באמת הדמות הכי משפיעה בפסיכיאטריה כיום. הממסד הפסיכיאטרי עצמו נבנה בדמותו. אם זו הייתה מדינה, קרפלינאיזם היה האדיאולוגיה השלטונית שלה.
פרוייד לא דורש הסבר, הוא מוכר לכולם (היו לו זקן ומשקפיים, זה מותג חזק), אבל כדאי לשים לב באיזה צורות ערמומיות הוא מתגנב לכל מחשבה שלנו, בשדה הטיפולי וגם מחוצה לו. למשל – כשאנחנו תופסים את הכעס של מטופל כ'השלכה' ו'העברה', ולא כתוצר של מערכת היחסים שלנו איתו; כשאנחנו נוברים בעולמו המדומיין של 'הלא-מודע' ומזניחים את האמירות הגלויות של האדם שאיתו אנחנו משוחחים; פרוייד הוא הרבה יותר מהוגה יחיד, הוא אדם שעיצב בצורה בסיסית וחובקת-כל את ההוויה החברתית שלנו. הוא, כמו קרפלין, חצי-אל.
וסאליבן?
סאליבן גם הוא, ממרום מושבו, משפיע עלינו. העץ הגניאולוגי שצומח מסאליבן מסתעף ומסתבך עם ענפי העצים של שני אבות הפסיכיאטריה האחרים – קרפלין ופרוייד (לא סתם נחשב סאליבן לפעמים להוגה פסיכואנליטי, למשל). אך בחלקים אחרים של העץ ישנם ענפים הרחוקים מהם. אלו הוגים ומוסדות שניתן לומר עליהם שההשפעה של סאליבן עליהם הייתה רבה מאוד. סאליבן השפיע, למשל, השפעה אדירה על ר"ד לאינג וסלבדור מינושין. לורן מושר בנה את סוטריה המקורית על יסודות הפסיכיאטריה הסאליבנית.
להיות סאליבני זה לשים בפרונט את המרחב שמתקיים בין אנשים. לראות את המרחב הזה, בתור מה שטומן בחובו גם את הטוב וגם את הרע. גם את האהבה, את היצירה, את הגדילה האנושית, אבל גם את הלופים, הלולאות, החרדה והפחד מהלא-נודע.
קרפלין הוא לגוף, מה שפרוייד הוא לפנים הנפש, מה שסאליבן הוא לדיאלוג.
ולראות את העולם דרך משקפיים סאליבניות, זה דבר שונה מאוד ממשקפיים קרפלינאיות או פרויידיאניות.
שני אנשים רבים, הם לא מסתדרים. ארכיטיפ קרפלינאי יאמר, 'זה בלתי נמנע, הם חולים'. ארכיטיפ פרויידיאני יאמר, 'אשב עם כל אחד בנפרד ואנסה להבין מאיפה בא להם, כל הכעס הזה'. ארכיטיפ סאליבני ישאל, 'מה קרה *ביניהם*?'. זה נשמע טריוויאלי ובנאלי? זה ממש לא. לא תוכן השאלה ולא עצם היותה שאלה.
סאליבן עוסק בחוויה המובעת, לא בחלקים נסתרים של הקיום הנפשי.
סאליבן רואה את האדם בתוך הקשר, הקשר שבו נמצא גם המטפל. מכאן שאף אדם לעולם לא יכול להיות נייטראלי, אף מטפל הוא לא 'מראה', גם בשתיקתו.
סאליבן מבין אדם כישות שמתפתחת בלי סוף, הוא משתמש במילה 'דינמיקה' ולא במילה 'מכניזם'. גם בילדות אבל גם בבגרות. גם ביחס מול ההורים אבל גם ביחס מול בן ובת זוג.
יש להנחות הבסיס הסאליבניות השלכות אדירות על הצורה שבה גם מסתכלים על דבר משונה כמו פסיכוזה. סאליבן עצמו היה מאושפז בנערותו בבית חולים פסיכיאטרי. בבגרותו הוא ניהל מחלקה בבית חולים, ועשה מספר ניסויים שפתחו מאוד את הראש לא רק לבני דורו אלא לדורות רבים של אנשי טיפול. הוא, למשל, ציוות עובד של המחלקה שלו לכל מטופל חדש, שישהה איתו ב-24 השעות הראשונות שלנו בבית החולים. היו עוד ניסויים רבים כאלו. בסופו של דבר הוא פירסם את אחד מהספרים המהפכניים שלו, Schizophrenia as a Human Process, ובו טען שפסיכוזה גם היא תהליך אנושי, לא דבר מה חייזרי וזר לאנושיות הכללית, אלא חלק ממנה, וחלק אינטגרלי.