שמתי לב לאירוניה העצומה הבאה: ככל שאוטיסטים-ות מנסים להראות פחות אוטיסטים-ות, כך הם מתדרדרים יותר במצבם הנפשי וכתוצאה מכך, נראים יותר כאוטיסטים-ות.
זה כמובן לא תקף לכולם. ולא תקף תמיד למישהו שזה היה תקף כלפיו פעם, ולא תקף במידה שווה לכולם, אבל זו תופעה שכיחה מספיק כדי להופיע שוב ושוב.
זו כבר דעה לגיטימית ומוכרת בשדה האוטיסטי שחלק גדול ממה שהציבור הניורוטיפיקלי מכיר בתור מאפיינים אוטיסטיים אלו תגובות פוסט-טראמטיות או תגובות ללחץ ולא מאפייני ליבה של השונות הנוירולוגית עצמה. מאפייני הליבה נוגעים לצורה השונה שבה מתפקדת התודעה והשכל האוטיסיטיים.
הצד ההופכי והמשלים של המשפט שבו התחלתי את הפוסט הזה הוא: שדווקא חלק מהאוטיסטים-ות שמצליחים – למרות הלחצים החיצוניים והמופנמים הכבירים – שלא לפנות נגד טבעם, מסיימים לעתים במצב שבו הם לא נראים כמעט בכלל כאוטיסטים-ות. כמובן שהשונות עדיין שם, אבל היא לא מתגלמת בנראות שונה.
אין לי כאן טענה נגד הנסיון המתמיד לעצב את עצמך בצורה הנעימה לחברה הנוירוטיפיקלית. זה כורח המציאות. ובכל זאת אני מציע התבוננות ומודעות למחירים – גם כשלא פשוט בכלל לשנות את מה שהורגלת אליו, כמו למשל הרגלי מיסוך ארוכי שנים (ומי כמוני מבין את האתגר העצום שבדבר).
כמובן שכל העסק סבוך במגוון של משתנים הקשורים למידת המיסוך, המודעות העצמית שיש לאדם, סוג המיסוכים שהם מפעילים וכיו"ב. בשורה התחתונה, אני רואה איך כשמתרכזים בתוך הטיפול באוטיסטים בהתאמת של האדם לחברה הנוירוטיפיקלית מקבלים גם התאמה נמוכה וגם בריאות ירודה, ואילו כשמתרכזים בבריאותו – מקבלים על פי רוב בריאות טובה יותר, ולפעמים כתוצר לוואי – גם התאמה טובה יותר לחברה. זה אירוני, זה אפילו מעט פרדוקסלי, אבל מנסיוני, זה די אמיתי.