לפני שנתיים, ביולי 2015, פרסמתי דוח, הבוחן את ההתכנות של הקמת מוסדות חלופיים לבתי החולים הפסיכיאטריים. הדוח, 'דוח חלופות לאשפוז פסיכיאטרי בישראל', נקרא מאז על ידי מאות אנשים. קראו אותו מטופלים-לשעבר שחולמים על עתיד אחר יחד עם בכירי מערכת בריאות הנפש במדינה. הדוח הפך להיות אחד מהישגי הגדולים ביותר, ולאחר שהרצאתי עליו כמה פעמים, הרגשתי שהוא אפילו משפיע על השיח בישראל.
שנה שעברה, במלוא שנה לדוח, כתבתי פוסט ובו סקרתי בקצרה את התמורות שחלו מאז פרסום הדוח. שנה היא טווח זמן קצר לבחון בו שינויי מדיניות, ובכל זאת היה חשוב לי מאוד להישאר עם היד על הדופק. אני ממשיך כאן דבר שייתכן ויהפוך למסורת – יצירת נספחים שנתיים לדוח, מעין מעקב מתמשך על נושא חלופות האשפוז בישראל.
אז בואו נצא לדרך, עם החדשות הטובות…
סוטריה ישראל כסיפור הצלחה
באנגליה קיימות 4 קבוצות להקמה של בית סוטריה. זהו, להזכיר, בית בו יכול אדם 'לחיות דרך' משבר נפשי חמור (ובכללותו, משבר בפסיכוטי). באנגליה קם רק בית אחד כזה. זה היה בברדפורד. קהילה של בני-משפחה-למתמודדים גייסו מהציבור תרומות בסך 25 א' פאונד, סכום השווה ערך ל-120 אלף ש"ח. לאחר מכן שכרה הקבוצה בית קרקע למשך 10 חודשים, ובזמן הזה היא שיכנה בו 2 דיירים "רגילים" ו-2 דיירים "פסיכוטיים". מחד, כל המציל נפש אחת מבריטניה כאילו הציל עולם ומלואו, ומצד שני – עבור 120,000 שקל, לסייע רק לשני אנשים?!
בלי להתנשא, כנראה שבישראל היינו חכמים יותר. פרופ' פסח ליכטנברג, אחרי שנים של חלימה נמרצת, אסף תרומה מכובדת ובשלהי 2016 הקים בירושלים את בית סוטריה הראשון בישראל. שלא כמו האנגלים, הוא גבה מהדיירים כסף על שהותם בבית. על ההחלטה הזו הוא ספג ביקורת השכם וערב מקהילת ברה"ן הישראלית (עוד על זה אולי בפוסטים הבאים), אך הדבר התברר בדיעבד כהחלטה נבונה מאוד – העלות הגבוהה הבטיחה את קיומו של המיזם עד לבואו של המימון הציבורי. ובאמת, בניגוד לסטוריה ברדפורד, סוטריה ירושלים היה מיזם שלמן תחילתו שאף להתאחות עם מערך בריאות הנפש הציבורית.
בתחילת ספטמבר 2017, לפני כ-3 שבועות, פרסם אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות שורת נהלים הנוגעים ל'בית מאזן'. שם נייטראלי זה הוא השם שניתן לבתי סוטריה הישראליים. הנהלים ליברליים מאוד. הם מאפשרים מגוון רחב של סוגי בתים, וחשוב מכך: הם המים הנחוצים בכדי להביא לצמיחה במספר חלופות האשפוז בישראל. חותמת הכשרות של משרד הבריאות תאפשר לקופות החולים להזרים את תקציבם של בתי החולים הפסיכיאטריים לחלופות. כך, במקביל, יחסכו הקופות מיליוני שקלים ויעשירו את סל השירותים שלהם.
עיתון הארץ דיווח לאחרונה שלא פחות מ-4 'בתים מאזנים' נמצאים בשלבי הקמה: סוטריה ירושלים – לנשים (גם בניהולו של פרופ' ליכטנברג), בית שהוא מיזם משותף של בי"ח קפן ועמותת אנוש, בית של עמותת מאניקר באזור השרון, ובצפון – 'בית של תקווה' בניהולה של יעל ברוך. עבור 2 מהפרוייקטים הללו כבר החל גיוס כוח האדם – סוטריה נשים ובית של תקווה.
לסיכום, בדוח החלופות מניתי 3 סוגי חלופות עיקריים לאשפוז הפסיכיאטרי המוכר. הראשון היה בתי סוטריה, השני היה שירותים של מתמודדים-למען-מתמודדים, והשלישי – טיפול ביתי-משפחתי. מתוך שלושתם, רק יוזמות של בתים מאזנים בדמות סוטריה צלחו את המעבר מחלום למציאות. אדון עכשיו בשניים הנותרים.
0% של 100% מתמודדים
אין הרבה מה לומר על הסוג השני של חלופות אשפוז. בישראל, למרות שהדבר לא מצריך תשתית מורכבת מדי, מעולם לא קמו שירותים המתופעלים ומנוהלים על ידי קהילות מתמודדים (להוציא, אולי, את הקו החם למיצוי זכויות שהפעילה עמותת שק"ל לפני שנים רבות).
מדוע הדברים כל כך מקרטעים בכיוון הזה? ייתכן שקהילת המתמודדים, אם ניתן לקרוא לה כך, לא נמצאת ברמת הגיבוש החברתי בכדי שיוקמו מוסדות מעין זה. ואולי דרושים אנשים בעלי יוזמה שיעשו את הצעד הראשון. כך או כך, ישנן סנוניות ראשונות בדמות פרוייקט 'עמיתים מומחים' המשלב מתמודדים בבתי חולים פסיכיאטריים. מחד הפרוייקט מהווה התקדמות כלשהי, ומאידך – ב'עמיתים מומחים' עובדים המתמודדים אצל בעלי המקצוע, ואילו בחזון של ג'ודי צ'מברליין יתהפכו היוצרות.
דיאלוג פתוח כסיפור לא גמור
דיאלוג פתוח היה, בחמשת השנים האחרונות, אחת ממילות הקסם החמים ביותר בתחום. בתחילת התקופה הקמנו אני ומספר חבריי את דיאלוג פתוח ישראל, קבוצה לקידום הגישה בישראל. אלא שמהר הבנתי שמעט אנשים יודעים במה בעצם מדובר.
דיאלוג פתוח הפך להיות שם חלול, דיבור ריק ללא תוכן. הגישה, שמאז התפשטה בעולם (הכשרות לפרקטיקות דיאלוגיות הועברו באיטליה, בריטניה, ספרד, צ'ילה, ועוד ועוד), נשארה לא ברורה. האשמה על כך נפלה לפחות בחלקה עליי ועל חבריי, כשהסתובבנו בארץ וסיפרנו לאנשים על 'דיאלוג פתוח', דיברנו בתהלהבות על 80% אחוזי החלמה מפסיכוזה, אבל לא הסברנו יותר מדי מה זה בעצם טיפול דיאלוגי, אם זה בכלל ראוי להיקרא טיפול. בשנים 2013-2017 המעמד המיתי של הדיאלוג הפתוח וודאי תרם לקבעון שבו הוא נמצא – זה נהיה דבר שמעבר להישג ידינו, מעבר לתפיסתנו לכאורה. נדמה לי שנכון יהיה גם לומר שהמיתיות ניזונה מהחדשנות של הגישה. זרמים חדשים בפסיכולוגיה קשה להסביר, והם באים פעם בעידן.
'דיאלוג פתוח', לפני הכל, הוא צורה של טיפול משפחתי-סביבתי. ישנו ארגז כלים שלם שמתווסף לפרקטיקות סיסטמיות, אבל שווה להזכיר שבארצות סקנדינביה, מקום היוולדו של הדיאלוג הפתוח, כל המטפלים הדיאלוגיים עוברים הכשרה מלאה בטיפול משפחתי. בארץ יש כמה ארגונים המספקים טיפול משפחתי בבית הלקוח, המותאם גם למצבי קיצון נפשיים כמו דכאון ופסיכוזה. הבולטים שבהם הם מרחבים ואאוטריץ'. שני הארגונים הללו המשיכו לפעול השנה. למרות שהענף של הטיפולים הביתיים בתוך עץ חלופות האשפוז הוא מפותח למדי (בוודאי שיותר מסוטריה ודומיה), הגידול בו אפסי. ב-2016-17 נשארו מרחבים ואאוטריץ' בגודלם המינימלי. בתור שירותים פרטיים אפקטיביים אך יקרים (עלות מינימלית של 6,000 ש"ח לחודש עבור טיפול אינטנסיבי), הם נשארו גם יחסית בשולי המערכת.
בדוח חלופות האשפוז, שפירסמתי כאמור ב-2015, הערכתי ששירותי הטיפול הביתיים הם בעלי הסיכוי הגדול ביותר להצליח ולגדול. את ההשערה הזו נימקתי בשתי אופנים: זוהי חלופת האשפוז הזולה ביותר (החסכון יכול להגיע למעל מ-60% עלויות האשפוז הפסיכיאטרי הרגיל), וזו החלופה שיש לה נוכחות מסויימת בישראל, החל משנות ה-70 המוקדמות ועד ימינו אנו. אני מופתע עדיין מכמה שטעיתי, אבל אני מקווה שדווקא אתבדה בשנית, שב-2018 יתקיים השינוי המיוחל והטיפול הביתי הדיאלוגי יקבל את מקומו הראוי.
בשבועות הקרובים אפרסם כאן ועמוד בפייסבוק שלי, את הפרטים על שתי סדנאות – אחת, היא סדנה שאעביר במטרופולין ת"א, ותעסוק במדיניות של בריאות הנפש בישראל. השנייה היא סדנה שתעביר מומחית לפרקטיקות דיאלוגיות מחו"ל, בארץ, בפברואר 2018.
אנא הרשמו לעדכונים בבלוג ואשלח לכם מייל ברגע שיהיו לי חדשות:
אוקיי, זהו היה הפוסט האמיתי הראשון שלי באתר הראשון שלי. אני מקווה שנהנתם. אתם מוזמנים לרשום לי את דעתכם על חלופות אשפוז – בתגובות, כאן למטה.
בכבוד,
איתי קנדר עוס