המחשבה שישראל איכשהו, כמו מכונת ניסים משומנת, תצליח להתמודד עם כמות הטראומה שהיא מייצרת עכשיו, הוא לא רק רעיון שגוי אלא ממש מסוכן.
לפני כמה שבועות קראתי בריפרוף עצבני איזה טקסט, איזה ראיון (ראיון אמיתי, בין שני אנשים נפרדים) ולא יכולתי להפסיק לקלל בתוך הראש. הרעיון העיקרי שהובע שם היה שישראל יכולה וצריכה להכשיר אלפי מטפלים בטראומה, כך שאלו יוכלו לעצור את פרץ הפוסט-טראומטיים שהולך וגודש את החברה הישראלית עכשיו. העניין הוצג כמו מתמטיקה פשוטה – לוקחים איקס יחידות טראומה, מחסירים מהם (פתח סוגריים) וויי מטפלים כפול זד טיפולים (סגור סוגריים), ואפשר לבטל את הטראומה הלאומית, או לפחות להחסיר אותה במידה ניכרת.
אולי זה הכעיס אותי כי גם אני חשבתי ככה בהתחלה? ואפילו כתבתי על זה כאן?
זה איזה חלום שמתרוצץ בעולם ברה"ן, איזו מין פנטזיית הצלה בחזקת אינסוף, אבל תקשיבו לי – אנחנו, ציבור המטפלים, לא נצליח לעולם לעמוד בה.
זה חלום שקשור לנהירה (המצודקת? הלא מוצדקת? מי אני שאגיד) אל האמד"ר והאמדי בשנה האחרונה. זה חלום שיש לו שורשים עמוקים, שישב וחיכה בין השורות בהרצאות בהן כונתה ישראל "אומת הטראומה" (על משקל "אומת ההייטק", כלומר לא רק מייצרים טכנולוגיות להפקת טראומה אלא גם לריפויה). זה שגעון גדלות קטן-גדול שחי בתוך שגעון גדלות גדול-גדול, כללי ולאומי יותר.
החיילים יוצאים לרצועה. הם מבצעים או רואים דברים שלא אמורים להתקיים. זוועות. אכזריות בלתי נתפסת. ואז הם חוזרים לרחובות העיר, שבהן הכל כרגיל, ולבתים שלהם, בהם מצופה מהם להתנהג כרגיל. זה לא יכול להגמר בטוב. תראו את מה שקרה לחיילים האמריקאים בויאטנם.
וכמובן שיש לנו עשרות אלפי עקורים שחייהם הוחרבו במידות שונות, וניצולים מכל מיני סוגים. ויש לנו גרעון תקציבי שהולך ותופח בחסות משרד הביטחון, ורגע ההתפוצצות שלו בינתיים כאילו מושהה, אבל כל זה לא מאפשר לנו להעצים את שירותי הטיפול הציבוריים, בטח שלא להכפיל או לשלש את התקציב שלהם או לבנות אותם מחדש בתור סכר-טראומה אפקטיבי.
השורה התחתונה היא שהיה אסון ויהיה אסון. יהיה המון פסיכוזה. יהיה המון דיכאון. תהיה המון אובדנות (בינתיים מחרישים לגבי זה, אבל פה ושם כבר מותר לפרסום, בפרסומים של "לתת" ושל "עלם" יש רמזים). אין לנו זמן לחכות עד שנכנס קולקטיבית לעידן הפוסט-חרטא, צריך להביא את היום – היום. זו בוודאות גדולה האמת.
אני מבין את הרצון לא לעורר בהלה. אני מכיר בפחד מפאניקה שרק תכלה ותייאש אותנו לפני האתגר. אבל יש מקרים שבהם צריך לשים אותם בעדיפות שנייה.
אנחנו, המטפלים והמטפלות, נעשה את מה שאפשר. נעזור כמה שאפשר. אנחנו נטפל בחיילים אכולי חרטה, בילבול וטראומה (זה יהיה חלק עצום מהעבודה שלנו בעשרות השנים הקרובות). אנחנו נקבל לקליניקות הפרטיות שלנו את המעטים שיצליחו לשלם על טיפול, וניקח פרו בונו או בחצי-התנדבות (כלומר, במגזר הציבורי) את השאר. זה פשוט התפקיד שלנו. אבל אם נהיה אובר-אופטימיים עכשיו בוודאות נסיים בתור חלק מהגל הזה, כי ניפול יחד עם כולם (זה טבעי, אבל כמה שאפשר לצמצם – עדיף). בנקודה הזו זה לא תמרור אזהרה בצד הכביש, זה תמרור אזהרה שמכה לך בצד הראש יחד עם אדם שצורח עליך בשיא הכוח: "זהירות! תהום לפניך! תפקח את העיניים עכשיו, לפני שמתחילים לעופף באוויר!".