זהו תרגום של חלק המבוא של פרק ה"כעס" בספרה המבריק של קרלה מקלרן, "שפת הרגשות". ניתן לרכוש את הספר במחיר נמוך במיוחד באתר ההוצאה.
*
אילו הייתי צריכה לתאר כעס בתור דמות, הייתי מתארת אותו כשילוב בין שומר טירה נאמן ובין זקן חכם. הכעס מתחזק את הגבולות שלך בכך שהוא צועד בשולי הנשמה שלך ותוך כדי צעדה מתבונן עליך, על האנשים שסביבך ועל הסביבה בכללותה. אם הגבולות שלך נפרצו (בגלל חוסר רגישותו של הזולת או מכל סיבה אחרת), הכעס נע קדימה כדי לשקם את העוצמה האישית ואת הנפרדות שלך. השאלות המתאימות עבור כעס הן: "על מה צריך להגן?" ו-"מה צריך לשקם?". גם פעולת ההגנה וגם מלאכת השיקום יכולות יתבצעו במהירות כאשר תתירו לעוצמה הלוהטת של הכעס לזרום ולמלא את הגבולות הדמיוניים שלכם. זהו הדבר המיידי והמכבד לעשות עם הכעס שלכם. עם עוצמתו של הכעס, אתם יכולים לחדש את הגבול שלכם ולשקם את תחושת העצמי שלכם. תנועה פשוטה זו, ללא צורך בשום פעולה נוספת, היא ההתייחסות הראויה אל הכעס שלכם, והיא תייתר כל צורך באלימות פנימית או חיצונית, משום שאחריה הגבול שלכם יעמוד חזק ואיתן. כאשר תהיו מחוזקים בצורה זו, הפראיות שלכם תשכך מעצמה, שינוי שיאפשר לכם לדבר ולפעול מעמדה של כוח ולא מתוך אכזריות או פאסיביות.
אם לעומת זאת תדחיקו את הכעס שלכם, לא תהיה לכם את האנרגיה הדרושה על מנת שתוכלו להגן על עצמכם ולא תוכלו לשקם את הגבולות שלכם; משום כך, אין זה מין הנמנע שנזק נוסף יבוא בעקבות הפגיעה הראשונה. מנגד, אם תבחרו לבטא את כעסכם בצורה בלתי-מכבדת כלפי האדם שפגע בכם, הגבול שלכם יוותר פרוץ במידה מסוכנת, בדיוק כפי שהיה קורה אילו שומר הטירה היה עוזב את המוצב שלו ויוצא למתקפה משולחת רסן. כאשר הכעס משמש אותכם ככלי נשק, הטריטוריה הנפשית שלכם נותרת ללא שמירה ראויה ואז הנפש נאלצת בעל כורחה לשפוך כעס נוסף אל תוככם. אם תתרגלו להחצין את כעסכם באופן זה, תיווכחו לגלות שאתם מביעים את תערובת כל הכעסים הללו בתדירות גבוהה יותר ואז גם תפרצו את הגבולות של עצמכם (ואת גבולותיהם של אחרים) בדרכים חמורות יותר. באופן זה נוצרים הזעם המתגלגל והחימה – הבעיה לא טמונה באנרגיה הבסיסית של הכעס, אלא בשימוש הלא מיומן ולא מכבד שנעשה באנרגיה הרגשית הזו כאשר היא מתעוררת.
כשהכעס שלך זורם בחופשיות, אתה בכלל שם לב שהוא שם; הוא פשוט עוזר לך להציב את הגבולות שלך, להעצים את האמונות הפנימיות שלך ולתחזק את הנפרדות הבריאה שלך. כעס שזורם בטבעיות יאפשר לך גם לצחוק על עצמך וגם להציב את הגבול שלך, וכל זאת בצורה שמגלמת הרבה חמלה עצמית, בגלל ששתי הפעולות הללו באות מתוך מאותו כוח פנימי ותפיסה עצמית מכובדת שהכעס מעניק לנו. כאשר הכעס שלכם לא מורשה לזרום בנתיבו הטבעי, אתם תתקשו להציב ולתחזק את הגבול שלכם, אתם תיטו שלא לכבד אנשים אחרים או להתערבב נפשית איתם, והדימוי העצמי שלכם יהיה נתון לסיכון שבא עם תלות מופרזת בדעותיו הקפריזיות של העולם החיצוני.
הכעס גם בא אל קדמת הבמה הרגשית כאשר אנחנו עדים לפגיעה בזולת, בין אם כתוצאה של אכזריות או כתוצר של אי-צדק. בצורתו המסוימת הזו, הכעס הוא רגש חברתי; הוא לא רוצה לחזות באף אדם נפגע בלי שיהיה צורך בכך. כאשר אנחנו בוחרים להסיר את המסכות שלנו או מאפשרים לעצמו להיות פגיעים, הפתיחות שנוצרת היא בעלת איכויות מרפאות. אם לעומת זאת, אותה מידה של פגיעות ופתיחות מושגת ללא הסכמתנו, היא כמעט תמיד מאיימת ופולשנית. ובין אם אתה או אני נפגעים, הכעס שלי יתעורר. הפלישה הזו פנימה יכולה להביא איתה פחד, עצב, דכאון או בושה, אך זהו הכעס שמאותת לנו על קיומה של הפגיעה וגם מייצר גבולות חדשים לאחר המאורע החודרני. משום שישנה פעמים רבות שכבה רגשית נוספת מתחת לכעס, כעס מפורש פעמים רבות כרגש משני, דבר המוביל בני אדם רבים לראות אותו כרגש לא חשוב או שיטחי. זוהי טעות חמורה.
כל הרגשות נעות בקבוצות ובצמדים, וכל הרגשות מחוברות בצורה אינטימית זו לזו. לא נכון לקרוא לעצב "רגש שיטחי", אף על פי שפעמים רבות הוא מגיע ביחד עם פחד ובושה, ובדרך כלל מביא לחדווה לאחר שנענתה הקריאה שלו לשיחרור. לא נכון לקרוא לפחד "רגש שיטחי", אף על פי שהוא בדרך כלל נע בצמידות לכעס, ותכופות מביא לסיפוק כאשר התייחסת כראוי לפחדיך. על אותו המטבע, לא יהיה נכון לקרוא לכעס "רגש שיטחי", ולא משנה איזה רגשות יגיעו יחד איתו ואיזה צורות של שמחה יעלו לאחר שישוקמו הגבולותיך האישיים. המסר העיקרי של הכעס הוא מסר של הגנה, כמובן שעבור עצמך, אך גם עבור אחרים. כעס אפילו יבוא להגנתם של רגשות אחרים בשעת סכנה. אם אי פעם התאבנת מרוב אימה ואז חשת כיצד הכעס שלך בא להציל אותך ולהרים זעקה אל מול מה שהקפיא אותך, אתה כבר יודע איזה תועלת ישנה בכעס. הכעס יקר לנו כמו העצב, הפחד, החדווה, או כל מצב רגשי אחר. ישנה ברית בין כעס ועצב (ראה נא את "הערות" בעניין) שמעניקה כוח וגמישות עצומות לנפש שלך, וברית נוספת בין כעס ופחד (ראה נא את "פחד ויחסו לכעס" בעניין זה) שמביאה לך התמקדות מנטלית מדהימה, אינסטינקטיבית. אבל כל הבריתות האלו יכולות לפרוח רק כאשר כל אחד מהרגשות מורשה לפעול בדרכו המיוחדת.
כעס בריא מציב לך גבול ומסייע לך להתקיים יותר טוב עם אחרים כי הוא מאפשר לך להתייחס לאנשים בצורה אותנטית ומכובדת. כשיש לך חיבור מודע לכעס שלך ותחושה ברורה לגבי הגבולות שלך, אתה מסוגל לכבד את הגבולות ואת האינדיבידואליות של אנשים אחרים; משום כך, מערכות היחסים שלך לא מתבססים על מאבקי כוח, השלכות, או התערבבות שלילית. מנגד, אם תחסם הגישה שלך לכעס החיוני, המגדיר גבולות, שלך, אתה בוודאי לא תחווה את עצמך כנפרד מהזולת, אבל דווקא כן תהיה מסוכן לאנשים בסביבה שלך. כלומר, אם תדחיק את הכעס שלך, אתה תסכן את הזולת בכך שתיצור גבול פאסיבי ולא מוגדר דיו אשר יוביל לכך שתתערבב בתוך חייהם. אם, לעומת זאת, דווקא תפלוט את הכעס שלך בצורה לא מכבדת, אתה תיצור גבול מאיים, מעורר חרדה, שיערער את היציבות של כל מי שנמצא סביבך. אבל אם, בניגוד לזה ולזה, תנתב את הרגש האצילי הזה בצורה הנכונה, אז תהיה מסוגל לתחזק את הגבול שלך – ולהגן על גבולותיהם של אחרים – בכבוד.