אובדנות.

שיחה עם עצמי על אובדנות. נכתב מתחילת אוגוסט ועד היום, לאורך חודש שלם.

➖

מה הרקע לשיחה הזו? למה היא מתחילה כאן ולא במקום אחר?

נראה שההתאבדות של אופיר עינבר זרקה את הפיד שלי בתחילת החודש הקודם למעין שיחה עירנית אבל מבוזרת על אובדנות. או, אולי אם רוצים לצמצם, למקד ולדייק את הנושא – אז נראה לי שהרבה אנשים נדרשו פתאום לחשוב על הנושא של אובדנות ברשתות החברתיות, על אובדנות והצורות שהיא לובשת כאן במרחב הוירטואלי. קראתי חלק מהפוסטים על התאבדותו של עינבר. חלק העמיסו עליי מדי ריגשית ומנטלית ודחיתי את הקריאה שלהם. בסוף קראתי בערך 7 פוסטים כאלו. ברור לי שפרשיות כאלו נשכחות במהירות האור באינטרנט, אבל זה היה הטריגר עבורי להתחיל לכתוב את הפוסט הזה.

איזה רקעים נוספים נוכחים בשיחה הזו עבורך?

כשקראתי את הפוסטים האלו חשבתי על הרעיונות של "בשביל החיים​", הארגון הישראלי למניעת אובדנות. הארגון היה גם אחד מהארגונים שעמדו מאחורי התוכנית הלאומית למניעת אובדנות; חשבתי על הרעיון של גיוס "שומרי סף" שיאתרו אנשים אובדניים ויפנו אותם למערכת בריאות הנפש; חשבתי על ווסטרן מאס, ארגון המתמודדים הרדיקלי של קונטיקט, ארה"ב, שעליו כבר כתבתי כאן מספר פעמים בעבר – זה ארגון שמפעיל קבוצות לשיח פתוח על אובדנות בהן אין שום איום של כפייה – לא אשפוז בכפייה ולא טיפול בכפייה – והתוצאות מדהימות ומתוות בעיניי דרך חירותנית יעילה לגשת לנושא. מעבר לדברים האלו, יש עוד אינספור דברים שקופצים לי פנימה והחוצה מהתודעה: כל מיני מקרי אובדנות מהשנים האחרונות, ספרים ומאמרים שקראתי. ישנה גם העובדה המחרידה, שאני מאפסן רוב הזמן בבוידעם התודעתי שלי, שבעקבות משבר הקורונה, ובגלל החיים בחברה הקפיטליסטית והמשוסעת שלנו, עלה שיעור ההתאבדות בישראל בעשרות אחוזים בחודשים האחרונים. הרבה יותר אנשים מתים. בשנים האחרונות אדם אחד בממוצע מתאבד בכל יום, אבל בעקבות העלייה התלולה הזו בשיעור ההתאבדות, יכול להיות שהתאבדות תהיה גורם המוות העיקרי בישראל ב-2020. היו פסיכיאטרים שכתבו על זה ב"הארץ", אבל זה עדיין, בקושי מדובר.

איפה היית רוצה להתחיל? מה השאלה שלדעתך הכי מהבהבת באדום כרגע?

נדמה לי שהשאלה שתידלקה הרבה פוסטים שראיתי סביב התאבדותו של אופיר עינבר היא "מה האחריות שלנו כחברה למניעת התאבדות?". זו שאלה משונה. עכשיו שאני מסתכל עליה, נדמה לי שכבר בתוך השאלה מוטמע איזה מהלך מגננתי-התחמקותי. כשאני משתמש במילה "חברה" אני כבר מסיט את האחריות מעצמי, ונדמה לי שהאחריות האישית היא זו שבאמת מציקה לי. "החברה" זה תמיד מישהו אחר, לא? אולי זו המדינה, אולי זה אנשי מקצוע, אולי פשוט אנשים אחרים, אנשים עם יותר זמן, אנשים עם יותר פניות ריגשית ממני. הריחוק הזה, שמתאפשר כשמדברים על מונח אבסטרקטי ועמום כמו "חברה", מרגיש לי כמו כדור הרגעה. אולי כדאי להוסיף ממד של חמלה לשיחה: אולי זה גדול עליי, השאלה הזו, אולי דווקא נכון לעסוק בזה מנקודה שלא צמודה לדברים אלא מרחפת מעליהם.

אתה באמת מרגיש ככה?

באופן חלקי, אני חושב. יש בי גם קול מנוגד שאומר שכל עוד לא ניגשים אל הנושא הזה בצורה ישירה ובכל הכוח, הוא חוזר ועולה, ונהיה מאוד טורדני, מאוד מעיק. אולי יותר מעיק מכשמתעסקים בו בצורה של שיח חזיתי.

אז מה היא לדעתך האחריות העיקרית של האדם במניעת אובדנות?

קשה להגדיר את זה. זה מרגיש כמו שאלה ממוקשת מאוד. בקלות תשובות עליה יכולות להפוך להאשמות קשות. אז אני אדבר על עצמי בלבד. אלך בשיטת האלימינציה ואנסה להתקרב בערך לגבולות האחריות. אשאיר בכוונה את התשובה שלי עמומה במידה מסויימת. בעצם, אולי זה דווקא טוב שאנחנו חושבים על השאלה הזו בהקשר הפייסבוקי. באופן אישי, עוד לפני שאני חושב על האחריות בצורה של עשייה (האם יש לי את האחריות לצלצל למשטרה או לא, נגיד), אני מנסה לחשוב עליה במונחים של דיאלוג. ברור לי שהדבר הכי חמור בתוך כל השדה הזה, הוא האיסור שיש בלדבר על אובדנות. למשל, במוסדות מסויימים של בריאות הנפש זה לא איסור מפורש (כלומר, לפעמים זה כן – אם זה קו אדום מוצהר, למשל) אבל רוב הפעמים אני חושב שיש איסור מובנה בתוך הרעיון הזה, שאובדנות היא דבר שמצדיק שימוש באמצעי כפייה חמורים. כלומר, שהתאבדות צריך למנוע באמצעים אלימים. נדמה לי שמי שנרתע מכפייה מתחנך במוסדות האלו לשתוק לגבי הדחפים האובדניים שלו. לבלום אותם בתוכו. זה בעיניי עקב האכילס הבולט של כל התוכניות האלו, שהוזכרו לעיל, למניעת אובדנות: הן מתרכזות יותר מדי בהעברה יעילה של אנשים למוסדות של ברה"ן, ושם לא תמיד אפשר לדבר בחופשיות על הנושא הזה. זה גם כל כך מוזר, נוראי ומדהים שפייסבוק הוא לפעמים ההפך של זה. לפעמים מתגמלים כאן את מי שזועק את הכאב שלו בווליום הכי מחריש אוזניים. כמובן שלפעמים גם לא.

כן, לפעמים פוסטים אובדניים מקבלים כאן יחס שלילי. איך אתה מבין את זה?

אני חושב שאנשים שנתקלים בפוסט אובדני מרגישים שהועמס עליהם עול שהם לא יכולים לעמוד בו. בעצם, התחושה שלי (דבר שאני חושב שאחרים גם מרגישים) היא שעכשיו אדם זר, או זר באופן חלקי, נתן לי את האחריות העצומה והלא-מידתית להחליט אם הוא יחיה או ימות. זה מרגיש כמו דיל לא הוגן. והרצון ההגיוני הוא להתרחק מזה. כלומר, לא להתערבב בדילמות האלו בכלל. לאנפרנד, לעשות הייד, לפעמים גם לעשות בלוק. מנגד, נדמה לי שיש מי שחושב שדווקא יחס חם כלפי זרים אובדניים הוא איזה מפתח לפתרון הבעיה (אני לא בטוח שזה הניסוח האופטימלי, אבל זה מה שיצא לי).

ומה דעתך על זה? נשמע שאתה לא מסכים עם הסנטימנט או המחשבה הזו.

יש לי ספק גדול לגבי הכוח של זרים לעזור ולהיעזר. מחד, אני מבין שעל זה מתבססים במידה מסויימת ארגונים כמו סה"ר או ער"ן. מאידך, אני לא יכול שלא לחשוב כמה זה לא מספיק בפייסבוק. יש לי תחושה קשה שהזעקה לעזרה במרחב שבו יש מעט הכרות אמיתית ועמוקה, היא פנייה שהיא בגדר הרע במיעוטו, אבל גם שהיא בולמת משהו אחר, קשר מעמיק יותר שבתוכו היה אפשר לפתוח שיח יותר רחב ומרפא לגבי נטיות אובדניות.

יש לך אמביוולנטיות סביב זה?

כן, בוודאי, סביב כל הנושא. אני חצוי וחלוק בתוך עצמי. יש בי קולות סותרים ומנוגדים. זה נושא שאין בו הרבה חד-ממדיות שיטחית ופשוטה. אני משער שאם הייתי צריך לזקק את האחריות של האדם, כל אדם, היא ביצירה של מרחבים בהם אפשר לדון בצורה לא-שיפוטית על הרצון למות. אנשים רוצים למות כי הם לא מצליחים לחיות. ובעצם, לדבר על המוות זה לדבר על החיים. על אנרגיית החיים שלא מוצאת את הדרך הנכונה להתממש. ככה אני רואה את זה. זה גם החיבור שאני מוצא בין מניעת אובדנות וקהילות.

תוכל להרחיב על הנושא? מה החיבור שאתה רואה?

נראה לי שאינטואטיבית כולנו מבינים שיותר קל לדבר על פגיעה מינית שעברנו עם אנשים שעברו חוויה דומה. יותר קל לדבר על הקושי של חיים בחברה טרנספובית עם אנשים שחווים את הקושי הזה על בשרם. אבל גם לא רק לדבר, אנשים מוצאים הרבה עזרה מעשית, ארצית מאוד, במעגלים קהילתיים. במובן מסויים, ככה יכולה להראות תוכנית אלטרנטיבית למניעת אובדנות – בחיזוק של המעגלים המיובשים ביותר. אלו המקומות שבהם אפשר לדבר אולי על המוות, אבל יותר מזה, על הבלימה של החיים בידי החיים. העניין הזה מתחבר לי לשני דברים: תיקצוב של ארגוני מגזר שלישי וניהול של קהילות אינטרנטיות. אני חושב לפעמים שמימון של שירותי סיוע קהילתיים הוא תוכנית יעילה מאוד למניעת אובדנות. אני חושב, למשל, שיש סיכוי טוב שהטיפול הקבוצתי בעמותת "יחד מחושך לאור" מנעה עשרות האתבדויות של נפגעות ונפגעי התעללות מינית. אבל יותר קרוב לנושא של אובדנות פייסבוקית, יש לי גם מחשבה על דילמות שעולות בקבוצות פייסבוק לפעמים. הרבה מנהלות קבוצות שואלות את עצמן אם לאפשר שיח אובדני בקבוצה שלהן או לא. אני יודע, לדוגמא, שסביב פרשיית האונס הקבוצתי באילת הייתה התגברות של שיח אובדני בקבוצות עם ריכוזים גבוהים של נפגעות תקיפה מינית. מעניין אותי לחשוב איך הייתה נראת תוכנית לאומית שמחזקת את מעגלי השיח הקיימים האלו – את הארגונים במובן הפיננסי ואת מנהלות קבוצות הפייסבוק בכך שידריכו אותם להנחיית השיח (נדמה לי שזה כבר נעשה, אבל לא ידוע לי באיזה היקף). בהערה לחיבור ששיש בין קהילות. האמת היא שלא הייתי רוצה לעשות אידיאליזציה לקהילות, יש להן גם צד שמכשיר התאבדות, שמקל עליה.

צד אפל לקהילות?

בהחלט. ראיתי את הבעייתיות הזו מבצבצת בפרשת משה סילמן, או בשיח הפייסבוקי סביב ההתאבדות של גברים גרושים. זה אפילו היה נוכח בקמפיין האחרון של מחאת האומנים המובטלים, עם האייקון של תו מוזיקה שמשולב בו חבל תלייה. המסר כמו שאני הבנתי אותו היה, "אם לא תהיה תשובה עבורנו, נתאבד". מצד אחד עומדים הגורמים המקצועיים עם אג'נדה של מדיקליזציית הנפש, ומדיקליזצייה של ההתאבדות, מה שכמעט לגמרי מטהר אותה מהקשר פוליטי. מהצד השני יש היפר-פוליטיזציה של המעשה, משהו שעבר את "במותה ציוותה לנו את החיים" אל "הם רצחו אותה בידיה". ואם היא הייתה חסרת אונים, קורבן גמור, זה מסר של חוסר אונים. קהילות גם מהדהדות מסרים כאלו, מסרים כמעט פרו-אובדניים. וזה קורה בפייסבוק הרבה מאוד. כמעט כל הזמן.

איך אתה מבין את זה?

אני חושב שהתאבדות היא פצצת רסס של אשמה. אדם נהרג על ידי עצמו, הוא נהרג בצורה מכוונת ורצונית, אבל מי שהרג אותו לא נמצא איתנו כבר. יש לנו מערכת עונשין ששופטת אנשים שהרגו אנשים אחרים (מערכת מוסדרת, הגם אם מאוד לא יעילה), אבל בגלל החפיפה המוחלטת בין האדם שלקח חיים והאדם שחייו נלקחו, אין לנו את מי להאשים. קשה לנו לתפוס דבר מוחלט וחמור כמו מוות במונחים של אחריות, רגשית ושכלית זה תמיד זולג לתחושת האשמה. ובגלל שאשמה היא דבר כל כך רעיל, כל כך מאבן ומפחיד, אנחנו חייבים להעביר אותו הלאה. כשמוטלת עליי אחריות אני יכול לקחת אותה או לדחות אותה, אבל אשמה היא כבר בעבר, והאנרגיה הסטטית שהיא מפילה עלינו כבדה מדי עבורנו. אני משער שבגלל זה גם היה לי כל כך קשה לכתוב את הפוסט הזה. התעכבתי מאוד עם הסיום שלו. אני מפחד שהוא יזיק.

יש משהו שתרצה לומר לסיום?

אם יש אולי משהו שנעדר בטעות מהפוסט זה כנראה החלק הזה בשיח האובדנות שעוסק בהצלה. זכור לי שלפני כמה שנים הייתה מישהי בקבוצות של מתמודדי נפש בפייסבוק שדיווחה למשטרה על כל פוסט אובדני שהיא ראתה. זה הפריע ופגע בהרבה אנשים. כל כך, עד שחלק מהקהילה התארגנה נגד העשייה שלה. בעצם, נגדה. זה גורם לי לחשוב, שוב, על הצורה שבה מעשים נגד אובדנות, גם אם הם מגיעים מכוונות טובות מאוד, יכולים לפגוע. וכמובן שכמו שאמרתי כאן – זה נושא סבוך. אני שומר את זכותי לגבש עמדה שלא סגורה עד הסוף. באופן אישי, כשאני עומד מול השאלה הבוערת-תמיד של "מה לעשות?" חשוב לי להזכיר לעצמי שגם לדבר על משהו או להקשיב למישהו זה מעשה. עבורי, באופן אישי, אם אני מרגיש שיש לי את האנרגיה לפתוח מרחב שיחי כזה, זה הדבר הנכון ביותר לעשות – או לדבר עם האדם, או להפנות אותו למקומות שבהם הוא יוכל לדבר בחירות יחסית על רצונו למות.

➖

חברים וחברות – בבקשה תבחרו בחיים ולא במוות.