אחרי כמה מפגשים בגישה הקהילתית-אינטגרטיבית (מק"א/ICT), התחלתי להרגיש שדפוס מסויים חוזר על עצמו.
אחרי שהנסיון הצטבר והייתי בתפקיד כזה או אחר ב-15 מפגשים המונחים על ידי הגישה, כבר לא היה לי ספק. בראש שלי התגבשה תיאוריה כללית של הגישה.
בכללותה הגישה הקהילתית-אינטגרטיבית היא גישה מאוד ארצית. לומדים אותה דרך הנסיון, לא דרך הקריאה. ובכל זאת, יש שם משהו, שאני חושב שהוא מעניין ושווה להעמיק בו.
להלן התיאוריה הפשוטה שלי לגישת המפגש הקהילתי-אינטגרטיבי. היא לא מתבססת על הכתיבה התיאורטית בתחום (שנכתבה עד כה בעיקר בספרדית ובפורטוגזית ויש לה קרבה גדולה לאסכולה הפסיכואנליטית) אלא על החוויה שלי כישראלי שהנחה כמה מפגשים והשתתף גם כן בכמה. אסיים את הפוסט במספר מחשבות אישיות משלי על החשיבות של פיתוח הגישה בישראל.
נלך לפי השלבים המובנים של המפגש ונראה מה מתרחש בכל אחד מהם. אנא נסו להעלות בדמיון את ההתרחשויות שאתאר.
1. פתיחה וחימום
אנחנו יוצרים את המסגרת הזמנית של המפגש, מסגרת שתוכל להחיל סיפורים שונים ויחודיים.
לדוגמא: מזמינים את מי שרוצה לשתף לגבי רגע יפה או משמח שהיו לו בימים האחרונים.
2. בחירת נושא
אנחנו מזמינים למרחב שנוצר כמה דאגות או סיפורים, ומקשיבים להם בצורתם הבסיסית ביותר – בלי פרטים. בדרך כלל ההזמנה נעשית בערך ככה: "מה מעסיק אותכם? מה מדאיג אותכם בימים האלו? זה יכול להיות דבר קטן או גדול, כל דבר יתאים למפגש הזה". בתגובה מביאות המשתתפות דאגות מחייהן. אלו באים בצורתם הגולמית והחד-שורתית כמעט.
לדוגמא: מישהי מספרת על ריבים שיש לה עם בת הזוג שלה, מישהו מספר על האבל העמוק שהוא חש מאז שכלבו נפטר, ומישהי שלישית מספרת על כך, שהוריה הולכים ומזדקנים, מצריכים ממנה יותר ויותר תשומת לב, ושהיא מרגישה לא בטוחה לגבי היכולת שלה לסייע להם.
אחר כך אנחנו בוחרים באמצעות הצבעה את אחד הסיפורים. בנקודה זו הסיפור עדיין "חלול" – כאמור, חסר פרטים. שאר הסיפורים מעט דוהים אל הרקע אבל עדיין נוכחים בזכרון הקבוצתי של המשתתפות.
3. הרחבת הנושא
בשיח עם המשתתפת שהנושא שלה נבחר, הנושא נהיה מלא יותר בפרטים. באופן מעניין, הדבר מניע אותו אל עבר האוניברסלי, משום שמשתתפות שונות מתחברות רגשית ושכלית לחלקים שונים בסיפור. לבינתיים, החיבור הוא פנימי ולא מתבטא בשיח הגלוי.
לדוגמא: בשלב הקודם נבחר הסיפור של הכלב שעבר מין העולם. עכשיו אנחנו שומעים קצת על מה שאותו כלב היה עבור אותו משתתף במפגש, על העצב, על כך שהציפיה לפגוש את הכלב מכשכש במפתן הדלת אחרי העבודה נענת בשקט מחריד, וגם – על החברים שעוזרים, על ההנצחה של הכלב ברשתות החבריות.
4. הדהוד וחיבור
לפני ששאר המשתתפים מוצאים את דרכם להתחבר בשיח אל הנושא, הסיפור של אותה משתתפת שנבחן בשלב הקודם צריך להתנסח כשאלה כללית, אנושית.
לדוגמא: "האם אתם יכולים לחשוב על משהו או משהו בחייכם שפתאום אבד לכם? איך זה הרגיש? ואיך התמודדתן עם תחושת האובדן הזו?". כאן הסיפור הופך בעצם מסיפור לנושא.
בנקודה הזו מוזמנות שאר המשתתפות לחלוק מסיפוריהם האישיים, ההתמודדויות שלהן, הפתרונות שמצאו. חלקם נובעים באופן ברור מהנושא, אחרים קשורים יותר לסיפורים שנשמעו במהלך השלב הזה. באופן טיבעי, הנושא כך מאבד ממרכזיותו בשיח. לעתים הוא נשאר נוכח, לעתים הוא כמעט ונשכח – אבל הוא כאילו נמהל בריבוי הסיפורים האישיים.
לדוגמא: כאן אנחנו שומעים סיפורים קצרים רבים – על אובדן הפרנסה בגיל מאוחר, על חבר שח"ו נהרג בקרב, על אישה שבגיל ההתבגרות החתול של המשפחה שלה נדרס ח"ו במעבר החצייה ליד הבית וכו'. שפע של סיפורים על אובדן ועל התמודדות איתו. סיפורים אישיים מגוונים.
5. סיום
משהו מעניין ומיוחד מתקיים בשלב הזה, והוא שכלל הסיפורים כאילו נהפכים לחטיבה אחת. ביחד אחד נחווים כדבר אוניברסלי אחד. הם לא סיפור אחד חובק כל (כמו ספרי קודש, שאליהם רבבות מתחברים אך הם לא שייכים לאף אדם אחד מסויים). הם המגוון, ריבוי הקולות שנשאר עשיר ולא מתאחה לעיסה אחידה, אבל הם משותפים לכולם במובן כזה או אחר, והם צמודים זה לזה, מחוברים.
הערה: מטבע הדברים, כל הכללה מפספסת פרטים ואפשרויות מסויימות. ייתכן שבמקרה הזה, של שיח קהילתי, הרבה נשאר מחוץ למודל. דיאלוג מעין הוא חיה פראית, בלתי ניתנת לאילוף. גם לו הייתה, ספק אם היינו מאלפים אותה. כדאי אם כך להבין את הרעיונות המובעים כאן בתור עזר לימודי, מעין כלי להבנת הדברים כפי שאלו מתממשים לעתים תכופות.
הזווית המקומית (סיכום)
מסמך זה לא יהיה שלם בלי מחשבה אחת או שתיים על התועלת האפשרית של המודל לציבור הישראלי.
כפי שכבר כתבתי באריכות קודם לכן (ראו למשל את החלק האחרון של המאמר הזה), בכל הנוגע לטיפולים נפשיים, החברה הישראלית עומדת מול שוקת שבורה: בין אם מדובר בתוצר של החלטה ממשלתית או לא, אין מספיק משאבים כדי לספק טיפולים פרטניים לכל מי שצריך עזרה וסיוע. יש צורך בשינוי דיסקט או ביצוע של תפנית, ולא בצורה עדינה אלא באופן דרמטי.
המפגש הקהילתי-אינטגרטיבי מציע פתרון יחודי – ביזור הקושי וריכוז ההתמודדות. העניינים המעסיקים את הפרט מתגלים כבעיות של אנשים רבים במעגלים החברתיים-קהילתיים שלו ושלה. כולם תומכים וגם כולם נתמכים. זה לא מאפשר בהכרח תהליך עמוק ומתמשך, וכן ברור שזה לא הפתרון האולטיבי והיחיד למשבר בריאות הנפש הישראלי, אבל זה בהחלט יכול להוות חלק משמעותי מהכוחות המקלים, המרפאים והמשפרים.