אחד מהדברים שהיו הכי חסרים לי בשנים הראשונות של עבודתי בגישת הדיאלוג הפתוח הייתה האפשרות לדבר על הגישה בעברית מבלי להתבלבל או להתפשר על מונחים לא-מדוייקים. היה לי מעין "גירעון לשוני", ואותו מילאתי באסופה של מונחים ופתגמים, שגם כשהם היו בעברית צחה עדיין נתנו לי תחושה חזקה של מוצרים יפים שיובאו ממקום אחר ומתרבות אחרת. החוסר הזה בשפה אותנטית דחף אותי לחשוב שוב ושוב על הצורה שבה אני מדבר בפגישות עם רשתות.
עוד נדבך של הסוגיה הזו היה, שישנו מתח מובנה בתוך הגישה הדיאלוגית עצמה בין הגלעין הפילוסופי – ומעל הכל האוניברסלי – של הרעיון הדיאלוגי, ובין המחשבה, שבעיניי תמיד הייתה נכונה, שכל דיאלוג מתקיים בהקשר, ולכן הוא בהגדרתו שונה ומיוחד. המתח הזה התגלם עבורי בשאלה שליוותה אותי, הציקה לי והטרידה אותי: האם קיים דיאלוג פתוח ישראלי? או – דיאלוג פתוח עברי?
עזרו לי לנווט בתוך הקושיה הסבוכה הזו כל מיני טקסטים, מאמרים וספרים שקראתי בשנים הללו. ראויה במיוחד לציון עבודת השטח שעשו סילביה לונדון ואירמה רודריגז בהתאמה של גישת המפגש הקהילתי-אינטגרטיבי לתרבות ארה"ב.
חשוב לי לציין כבר כאן ולפני שאני נכנס תחת עובי הקורה: כל דבריי בנושא הם תולדה של נסיון אישי ומשקפים את דעתי האישית בלבד. הם לא המלצה או הכוונה שאמורות להיות נכונות לכולם.
"דיאלוג פתוח"
מהו דיאלוג פתוח? זו שאלה מורכבת משנדמה. פעמים רבות אנחנו, המלווים בגישה, נדרשים לענות עליה כבר בשיחת הטלפון הראשונה. אחרי הסבר קצר מגיעה שאלה נוספת – "מה שונה הפגישה הדיאלוגית מסתם שיחה?". השאלה הזו, ורצף השאלות שנובע ממנה, הם תולדה של הצורה שבה אנחנו מתייחסים לדבר הזה – כתנועה, כגישה, כתפיסת עולם וכו'.
לענ"ד, כדי לשחרר חלקית את הדיאלוג הפתוח מעברו הפיני ולחבר אותו יותר טוב לאדמת הארץ הזו, צריך לעשות מעין רה-אינטרפרציה לשמה של הגישה. המעטפת השפתית של השם עצמו נהייתה מגבילה.
לתפיסתי, דיאלוג הוא אלמנט טבעי שקיים בהכל ובכל הזמנים. כל מערכות היחסים שלנו, גם הכי קצרות (כמו לשוחח עם המוכר בפיצוציה) מושתתות על דיאלוג. אני לא מתכוון כאן רק לדיאלוג ורבלי, אלא לכך שהכל בעיניי מבוסס על קשרים עם השפעות הדדיות ויצירה של מציאות מתוך חיבור ושיח (ר' בעניין זה את כתיבתו של מיכאל בחטין). ב"דיאלוג פתוח" הדגש הוא על החלק השני של המונח ("פתוח") ולא על הראשון ("דיאלוג"), משום שהראשון הוא מובן מאליו. מלווים דיאלוגיים עוסקים ביצירה של דיאלוג מיוחד, דיאלוג ששואף לפתיחות מירבית, דיאלוג שתמיד נע אל עבר המגוון, הרחב, העשיר, המדוייק. עבורי, לעבוד לפי הגישה משמעותו בעיקר להתקיים במודע בשאיפה אל "הפתוח" הגדול הזה שקיים כאפשרות נתיבית בתוך כל דיאלוג.
מכאן שבהקשרים שונים, תרבותיים או אחרים, יש דרכים אחרות לנוע בכיוון הזה. זה משול לניווט צפונה: הצפון נשאר אותו כיוון ברחבי הגלובוס, אבל בכל מיני תנאי שטח שונים, התנועה לעברו היא אחרת ומצריכה אמצעים שונים (סירה, גמל, ג'יפ, יד עם מצ'טה, דחפור וכיו"ב).
אנחנו אומרים שאנחנו הולכים "לעשות דיאלוג". אין בזה שום דבר רע שפיתחנו סלנג מקצועי. בלתי ניתן להימנע מכך, והסלנג הזה משמש דבק קהילתי יעיל עבורנו. אבל משהו גם מתפספס בזה.
גיליתי שהצורה שנעשתה עבורי שגורה להתייחס לשם של הגישה הייתה מקובעת. "דיאלוג פתוח" כדבר מאוד מיוחד. היחס הזה נבע מרצון להיבדל, לייצר מעמד ותפקיד מוגדר בתור מלווה דיאלוגי. זה היה מאוד מובן, מאוד הגיוני, אבל זה גם כבל אותי למשהו סטטי, והסטטיות הזו לא איפשרה לי לחשוב מעבר לתורה הדיאלוגית שהועברה אליי בשרשרת הדורות.
אני תוהה… (רפלקציה)
כמו שפסיכואנליטים משתמשים במונח "לא מודע", ככה נהוג שדיאלוגיסטים משתמשים בתחילית המשפט "אני תוהה", בעיקר בתוך רגעי "רפלקציה" (עניין שמוכר מאוד לחברי-ות הרשתות, ששומעים את צמד המילים האלו שוב ושוב). לפני שנה-שנתיים ניסיתי ליצור לעצמי רשימה של חלופות ל"אני תוהה", גם בגלל שרציתי לגוון את השפה שלי וגם בגלל שהתגנבה לליבי ההרגשה הלא נעימה שאני משתמש בשפה מקצועית שמתחפשת לשפה יומיומית (סוג של עבירה ערמומית על כללי הדיאלוג הפתוח האורתודוקסי עצמו). זה היה נסיון מעניין אבל בסופו של דבר – מוגבל, והסיבה שהוא לא ממש עזר לי להתפתח היא כי הייתי כבול ברמה יותר עמוקה למושג ה"רפלקציה", שהיא, כאמור, בדרך כלל הזמן שבו אומרים דברים כמו "אני תוהה".
רפלקציה. מילה שעוברתה-חלקית ובגלל שהיא עדיין מילה באנגלית (רק בתחפושת) היא תמיד מרגישה קצת מוזר. היה אפשר לתרגם אותה כ"שיקוף" אבל היא מזכירה שיקוף של טיפול פסיכודינמי. אפשר היה לומר רפלקשן באנגלית, אבל זה כבר מרגיש זר לגמרי. זה לא נעים. "רפלקציה" היא בחירה בתרגום חלקי ולכן – לפחות לכאורה – היא לא מזיקה.
קראתי מספר מאמרים על מורשתו של תום אנדרסן וככה עלתה בי תובנה: המרחב הרפלקטיבי, תכליתו היא ליצור מקום להירהורים. אילו הייתי מתרגם היום את המונח הזה לעברית, ככה הייתי קורה לו: רגע להירהורים חופשיים. השימוש ב"רפלקציה" לאורך השנים שעברו מאז שלמדתי אותו הרחיק אותי מהירהור משוחרר והפך את הדבר יותר ויותר למשהו מקובע – לסוג של ריטואל (אני חושב בהקשר הזה על הפסוק המעניין מפרקי אבות – "אל תעש תפילתך קבע", אל תמסמר לריטואל קבוע את מה שצריך להגיע מהלב). מול רשתות "תהיתי", אבל לא תהיתי באמת.
אני מנסה היום להוריד את גלגלי העזר השפתיים האלו ולבאמת לחשוב בסקרנות על מה שאני שומע, על מה שנאמר. זה יכול להיות בתוך מסגרת של רגע מסויים ונבדל משאר השיחה או מחוצה לה. העיקר הוא מדי פעם לעצור ולהרחיב משהו. לא לתת לשיחה לנוע רק קדימה בנתיבים מוכרים.
מנסיוני, זה לא רק משחרר את השפה, זה משחרר את המחשבה, את הרגש והכי חשוב – את הדיאלוג.
אני מעריך… (אפרישיאיישן?)
בניגוד לרפלקציה, האפרישיאיישן (או האפרישיאציה אם רוצים לבחור במונח המצחיק יותר) לא תפס בתור אדפטציה/התאמה מיוחדת ומקומית של שפת הד"פ העולמית. אם זאת, ישנו כן קיבעון משמעותי בצורה שבה אנחנו מביעים הערכה לחברי הרשת.
לרוב ההערכה תובע באותה תבנית שאותה למדנו בתחילת דרכנו: "אני מעריך…". ניסיתי לעשות את אותו הניסוי שהזכרתי קודם לכן בעניין ה"רפלקציה", וחיפשתי מילים חלופיות להבעת הערכה, רק כדי שאוכל להגמיש מעט את הצורה שבה אני מתקיים במרחבים דיאלוגיים. מצאתי את ארגז המילים הבא: כבוד, השראה, השתאות, מציאת ערך, מציאת יופי, מציאת כוח ועוד.
באחד התרגילים בקורס הד"פ המתקדם התבקשנו לומר מה אנחנו מעריכים בחברנו לקבוצית. יצא שאנשים אמרו דברים מרגשים נורא. לא רק מרגשים, אלא אותנטיים, יחודיים גם למי שדיבר וגם למי שהוא דיבר עליו. זה סוג ההערכה שאני רוצה לשאוף אליה, וגם היא, כמו בעניין הרפלקציה, לא מתאפשרת לי כשאני נעול בתבניות משפטים שלמדתי לפני חצי עשור.
השפה הדיאלוגית-עולמית כקביים
אחת מהסיבות שד"פ, בניגוד חד לגישות טיפוליות או סמי-טיפוליות אחרות כגון ACT או EMDR, לא נרשם בתור סימן רשום והוראתו הוגבלה למוסדות רשמיים שאושרו על ידי מפתחי-ות הגישה, היא שאותם אנשים רצו לשמור על כך שרוח של חירות תמשיך להניע את הגישה. למעשה, מארי אולסון, ששיחקה תפקיד מפתח בהבאת הגישה לארה"ב, ניסתה לפני כעשור להטביע סימן רשום על השם "דיאלוג פתוח", וכמעט מיד זכתה לביקורת חריפה מצד הפלג הפיני של הגישה וחזרה בה. זהו עניין מהותי, שהתפתחות הגישה לא תוגבל ושהאנשים יהיו חופשיים לגמרי לשנות את הגישה ולהתאים אותה לצרכיהם.
ה"סטייה" מהזרם המרכזי של הדיאלוג הפתוח היא כמובן לא חסרת תקדים. הדוגמא המוכרת ביותר היא תנועת ה-POD הבריטית שלמעשה הוסיפה אות שלמה לראשי התיבות, וחשבה על דיאלוג פתוח בתור אמצעי לשילוב של עמיתים מומחים בשירותי ברה"ן של המדינה.
אם כך, השינוי וההתאמה של הלשון הדיאלוגית הם לא רק הגיוניים, אלא נדרשים ומקובלים.
אומר לסיום שאני חושב שהרבה מהמונחים והפתגמים שנעשו שגורים בשפה המקצועית שלי (שכמה מהם סקרתי כאן והערתי עליהם באופן מיוחד) שימשו אותי כמעין גלגלי עזר. הם עזרו לי ללמוד להתקיים בצורה הטבעית והדיאלוגית שלי מול בני אדם אחרים. הייתה להם תכלית, ותכלית טובה, אבל עכשיו הם נעשו עבורי מיותרים ואני מעוניין להיפרד מהם. הלאה, לפתיחה של הדיאלוג בקרן זווית ישראלית ועברית.