קיבלתי כמה וכמה מיילים לגבי הפודקאסט שלי, "מדוע ואיך אנשים משתגעים?", מאנשים שחשו חיבור גדול לסיפור שאני מספר.
עניין אותי במיוחד מסר שעלה מרוב המכתבים: אני דומה למה שאתה מספר אבל גם שונה. לדוגמא: חוויה של אני פנימי חנוק אבל בעל צורה מובחנת של גרעין רוחני שלא הוזן כראוי, או חוויה של התפרקות אני חיצוני אבל בלי כאב וחזרה להשתבללות המוכרת, או תחושה שאין מקור ברור לפיצוליות, או חיים נוחים באופן יחסי גם עם פיצולים רבים. ויש עוד דוגמאות, שאני לא אביא כאן.
זה גרם לי לחשוב על כך שהפסיכואנליזה נקראית "פסיכולוגיית המעמקים", ואילו מה שמעניין אותי הוא "פסיכולוגיית המרחבים" – לא להיכנס למקומות בנפש האנושית שטרם נודעו, אלא למפות מגוון של תופעות, אצל מגוון של בני ובנות אדם, ואת החיבורים ביניהן.
אף אחד הוא לא "המשוגע האמיתי". יש עושר של טירופים. בפודקאסט הזה אני מנסה לצייר מפה. יש, בעצם, אינסוף דרכים לפיצול הבסיסי, אינסוף סוגים של פיצולים בסיסיים, אינסוף חוויות של הסתבכות הפיצול וכן הלאה והלאה. נהדר שהחוויה שלכם שונה משלי. לא הייתי רוצה שנרודד כולנו. עדיף שנשאר רב-ממדיים.
בתמונה: ציור של איזבלה וולובניק – "Pierrot with her Ungodly Shadow". תודה רבה לאומנית על הזכות להשתמש ביצירה שלה כאן.