(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)
פיט ווקר, "ס-פטס"ד: מהישרדות לשגשוג" (C-PTSD). ביקורת ספרים מס' 10. האזנתי באנגלית, לא קיים תרגום לעברית.
הגעתי אל הספר דרך המלצה. ההמלצה הגיעה מחברה (תודה יעל פיקר) ששמעה עליו בפודקאסט (תודה יפעת פרס). בפודקאסט רואיינו שני מטפלים שקראו את הספר (תודה אמיר עצמון ואור נתנאלי). שוחחתי עם אמיר בפרטי, גם הוא הופתע ממעמדו המיוחד של הספר הזה: לא מוכר בחוגים המקצועיים כמעט בכלל, אבל בעל כמות אדירה של ביקורות מסוג חמש כוכבים ברחבי האינטרנט. מי שקוראים אותו הם אנשים שחושדים או יודעים שהם קהלו: אנשים עם ס-פטס"ד. ניכר שהספר פונה אליהם והם מעריכים את זה מאוד.
(שימו לב, כמו הביקורת על ספרו של גאבור מאטה, זוהי ביקורת מפורטת במיוחד. הביקורת התחילה בסקירת מעמדו של הספר, היא תמשיך למאפייניו הצורניים, משם הלאה לעיקרי התוכן ובסוף – לשאלות שהוא הציף בי, ושאני חושב שעלולות להטריד כמה מהקוראות.)
זהו ספר דחוס, ארוך ונטול תעלולי כתיבה. הוא כאילו נכתב לפי כללי הכתיבה שעליהם הורה ג'ורג' אורוול בחיבורו על הכתיבה הטובה. הכלל העיקרי שהנחה את אורוול בספריו, מאמריו וכתיבתו העיתונאית היה: אל תבזבז את האנרגיה של הקוראת, אם אפשר לומר את זה במילים פשוטות יותר, בלי דימויים פתלתלים ובלי מילים מיוחדות ששאולות משפות אחרות – תעשה את זה. תתקשר. פיט ווקר לוקח את הכלל הזה לקצוניותו המקסימלית, והספר עשוי ממספר אדיר של תתי-פרקים קצרים בהם מוסבר בזריזות רעיון אחד אחר השני. הדוגמאות שמשובצות בו לקוחות מעולמו האישי של המחבר או מעולמם של מטופליו והן זריזות ותמציתיות. ווקר מעוניין להעביר מידע מועיל לקוראותיו. הנושא בדמו ואין לו רגע לבזבז על ניפוח האגו שלו. לפחות זו התרשמותי מסגנון הכתיבה שלו.
הספר הזה עוסק כאמור בס-פטס"ד. ראשית מרחיב ווקר את ההגדרה לתופעה שהניחה הגדולה מכולן, ג'ודית לואיס הרמן. הוא מסביר שבעיניו, ס-פטס"ד היא עניין התפתחותי. הוריו של האדם מטילים בו דופי. בהזנחה, בהתעללות (על כל צורותיה) – הן מטביעים בתינוק, בפעוט ובילד מעין טראומה מתמשכת, שבניגוד לפטס"ד "רגיל", היא לא שמורה בבועה של זיכרון קפוא החוזר ותוקף את האדם, אלא יוצרת למעשה את התשתית הנפשית שעליה לאחר מכן הוא נבנים שארית חייו. רוצה לומר, ס-פטס"ד הוא תוצר של בניית האדם לתוך הטראומה. אם זה נשמע מדי דרמטי וקודר, אז שווה לומר כאן שווקר אופטימי במידה רבה לגבי ריפוי אותם פצעים טראומטיים. הוא חוזר ומדגיש, קצת בדומה לדונלד ויניקוט, שמתחת לכל הס-פטס"ד נשאר האדם הבריא. המשימה היא, אם כך, לחלץ את הילד האבוד מתוך ההתניות הכואבות שהוא הוכרח לקבל אל תוכו.
זהו, פחות או יותר, המשימה של הספר הזה – לסייע לאנשים רבים ככל הניתן להשתחרר מההתניות הראשוניות של הס-פטס"ד. זוהי משימה גדולה, ולוקח אותה על עצמו אדם יומרני במיוחד, אבל בזכות הסגנון הישיר של ווקר, הוא מסוגל לכל הפחות לנסות לעמוד בה בגבורה.
על כל פנים, כבר בתחילת הספר ווקר מרעיף על הקוראים חידושים מעניינים משלו.
כך, למשל, לוקח ווקר את הרעיון של פלאשבק טראומטי ומרענן אותו. הוא טוען, שלאנשים המתמודדים עם ס-פטס"ד, בניגוד לאנשים שמתמודדים עם פטס"ד, יש "פלאשבקים רגשיים". הם לא חוזרים למאורע באופן אודיו-ויזואלי כמו שעושים בסרטים, כשיש מעבר פתאומי לסצינה מוקדמת. מצבם בפלאשבק הוא אחר – הם חוזרים לעבר, אבל ברמת הרגש בלבד. פלאשבק רגשי, לפי ווקר, יכול להיות רגעי אבל הוא גם יכול להימשך שבועות. במהלכו נמצא האדם במצב רגיש. לרוב, הוא ריאקטיבי במיוחד, הוא חש בדידות, הוא מרגיש את אימת הנטישה, הוא מבקר את עצמו ואת הזולת בלי הפסקה, והוא סובל. מעל הכל הוא סובל מבלי להבין את מקור סבלו. כפי שאמרתי, זהו ספר תכליתי ביותר. ראשית כל מבקש ווקר מאיתנו לזהות את הרגעים האלו. לאחר מכן, הוא מציע שורה של צעדים שכדאי מנסיונו (שכחתי להזכיר אבל ווקר בעצמו מתמודד עם ס-פטס"ד, והספר הוא גם פרי מחקרו האישי) לנקוט בהם כאשר הפלאשבק הרגשי מתחיל.
אם כך, תחילת הספר עוסקת בפלאשבקים ובארבעת טיפוסי הטראומה. טיפוסי הטראומה – זהו רעיון שכבר חילחל אל העולם הפסיכולוגיה הפופולארית. אלו הם: פייט (הלוחם-ת), פלייט (הבורח-ת), פריז (הקופא-ת) ופון (המרצה). אשים בתגובות לינק לפודקאסט שהזכרתי לעיל, בו נידונים ארבעת הטיפוסים בהרחבה. על כל פנים, כל טיפוס סיגל בילדות יחס אחר לאלימות ההורית. יש שנאבקו בה וממשיכים להיאבק גם בבגרותם. יש שנמלטים אל משהו אחר ובבגרותם סובלים לרוב מהתמכרויות. יש שקפאו והתכנסו, והיום קופאים ומתכנסים. ויש שניסו בכל מאודם לרצות את הוריהם כדי שלא יפגעו בהם והיום הם מאמצים את הגישה הזו כלפי אנשים אחרים. ווקר מסביר את ההיסטוריה הפסיכולוגית של כל טיפוס ואז ניגש לדון בתערובות של הטיפוסים שיכולות להימצא באדם אחד, הקשיים שהתגובות הללו מערימות על האדם והדרכים השונות להיחלץ מכל פגיעה. זהו חלק כואב לקריאה אבל מתגמל מאוד לדעתי. קל היה לי יחסית לקטלג את עצמי ואת חבריי, וזה נתן לי הסתכלות רעננה על דברים רבים.
אזכיר עכשיו בקצרה את הנושאים הבאים בספרו של ווקר. ווקר עוסק בפירוט בפונקציה של "מבקר פנימי" – רכיב נפשי שמתפתח אצל הילד ואחר כך רודף אותו בביקורת עצמאית דוקרנית וממיתה – ובפונקציה של "מבקר חיצוני" – רכיב דומה ל"מבקר הפנימי" שחיציו מופנים החוצה אל העולם במקום פנימה אל הנפש עצמה. ווקר גם מדבר על תהליכים בריאים של התאבלות על הילד שהיינו. בכל הנושאים האלו הוא מכליל בכתיבתו גם התייחסות מדוקדקת לאתגרים שיכולים לעלות בהתמודדות עם כל הבעיות שבאות על המתמודד. כך, למשל, הוא ידבר על הצורה שבה כדאי לרתום את השינאה של אותו קול ביקורתי ולנתב אותה אל הקול עצמו, או שהוא ידבר על הסיטואציה האפשרית בה התקדמות איטית במיזעור הקול הזה יכול לספק לו דלק ובכך להעצימו ("אתה לא מספיק טוב כדי להילחם בביקורת העצמית שלך"). כפי שכבר הערתי, סגנונו המקיף אך התמציתי של הספר הופך אותו למעין מדריך או מפה שאמורים לסייע לאדם בתהליך החלמתו מס-פטס"ד. זה ניכר מאוד בפרקים האלו.
עד כאן עיקרי הספר. להלן התהיות העיקריות שעלו בי.
מיקום הפגיעה בינקות, תיאור הפוגע כהורה: לאורך כל הספר, נשאר ווקר מסור לקונבנציה הפסיכואנליטית, שהשנתיים הראשונות של האדם הן אלו שקובעות את מבנה נפשו הבסיסי ולפיכך, שבהן מתעצבות כל העצירויות ההתפתחותיות. אלו שאחראים, הן להתפתחות התקינה והן לפגיעה בה, הם שתי הוריו של האדם. ווקר מתאר מגוון של דינמיקות ילד-הורה וקושר אותן לדפוסים נפשיים-חברתיים בחיי האדם הבוגר. מצד אחד, זה מאפשר לו להתמקד בכמה הקשרים הנחשבים לשכיחים (הורים נרקסיסטיים וכו'). מצד שני, זה מגביל אותו ומגביל את הקוראת. אני חושב, למשל, על ס-פטס"ד אצל אוטיסטיות שנגרם מהתנגשויות בין הפרט לסביבה לא רק בשנתיים הראשונות אלא לאורך כל הילדות והנערות, ואולי כל החיים. אני גם חושב על האפקט הפוצע של התעללות בילדים מצד ילדים אחרים במסגרות החינוכיות. איך מרחיבים את מסגרת ההתייחסות של ווקר כדי שתכלול גם את האנשים הללו? זו שאלה שמעסיקה אותי. וברור לי שעבור אנשים רבים, היחס בבית התמזג בכל מיני אופנים עם היחס שלו הם זכו בזירות אחרות של חייהם המוקדמים. גם למיזוג הזה לא הרגשתי שווקר נותן תשומת לב מספקת.
בנוסף, בתפיסתו של ווקר, מרבית ההגדרות הפסיכופתולוגיות יכולות להתכווץ ולהיכנס אל תוך ההגדרה האחת ס-פטס"ד. יש בזה אמירה כמו-אנטי-פסיכיאטרית שאני באופן אישי מתחבר אליה מאוד. כן, הכל בסופו של דבר הוא טראומה. טראומה היא עיסוקנו העיקרי. ואם זאת, בעיקר ברגעים שבהם ווקר רומז שאדה"ד הוא ס-פטס"ד אך לא רק, לאורך הקריאה התעוררה בי תחושה לא נעימה שמשהו באבסולוטיות הזו, השואבת לתוכה את הכל ומנסה לבסס את עצמה כעליונה על הכל, היא דבר שזמנו עבר. או לפחות, שזמנו היה צריך כבר לעבור. שוב, ווקר נקרא בצורה חלקה יותר כשהוא נמהל בחשיבה ביקורתית. ס-פטס"ד הוא דבר שמתחבר ומתערבב עם מגוון של דברים אחרים. הוא לא כל הדברים כולם.
ישנה שאלה נוספת, מתבקשת ומוכרת, שעלתה לי במהלך האזנה לספר, וקצרה היריעה מלתהות עליה כאן: מה ממדי התופעה החברתית של ס-פטס"ד? האם היא היא הייתה מצומצמת וגדלה? האם היא הייתה אדירה ונשארה אדירה? ייתכן ואשוב אליה בעתיד הקרוב.
לסיכום, מדובר בספר שהיה אמור להיות חלק מהקאנון אבל מסיבה לא ברורה, לא נכלל בו. הוא חתרני במידה, אבל גם די שמרני במובנים אחרים. הוא חד וברור, ואת זה אהבתי בו מאוד. הוא מנסה לעזור לכולם – מתמודדי ס-פסט"ד, מטפלות וסתם סקרנים (שיכולים לגלות שהם מתמודדי ס-פטס"ד) – וממה שאני רואה, עושה עבודה טובה בכך. אני ממליץ עליו בחום. קראו אותו כדי להבין את עצמכן טוב יותר, אבל שימרו על ראש פתוח, בחנו אותו על הנפש שלכם ותראו אם הוא עוזר לכן באמת או לא.
(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)