יותר משזו התרברבות זה ציון עובדה: אני קורא הרבה. אני קורא בצורה מגוונת, גם ספרות וגם עיון. ואני קורא כמות גדולה למרות שקצב הקריאה שלי (מבחינת מילים לדקה) הוא נמוך, כי אני משקיע בזה הרבה מזמן הערות שלי. אני אדם שקורא וכותב הרבה, גם אם פעמים רבות, לשתי הפעולות האלו אין ביטוי חיצוני אצלי (המגירה עולה על גדותיה).
אחד מהתחביבים שלי הוא למצוא חיבורים בין ספרים. למשל, אני נהנה לגלות שדמות מסויימת מקומיקס כלשהו מחזיקה בתפיסת עולם שספר פילוסופיה שקראתי ממזמן מבאר.
לאחרונה אני קורא הרבה ספרי הורות וספרים על פגיעה בילדות ועל ס-פטס"ד (פוסט טראומה מורכבת). מעניין לראות את החיבורים שבין שני סוגי הספרים האלו. הנה דוגמא אחת שמראה כמה החיבורים האלו מסקרנים: קראתי את "ציידים לקטים הורים" לפני שנה וחצי בערך (והביקורת פורסמה לאחרונה כאן בעמוד). עכשיו אני קורא את ספרו הגדול של פיט ווקר על ס-פטס"ד (שזה גם שמו: ס-פטס"ד). עוד אכתוב עליו בהרחבה בזמן הקרוב, יש לי הרבה לומר עליו. ובינתיים – ב"ציידים לקטים הורים" ממליצה הסופרת להמעיט במילים ובמקום זה, כשאתן רוצות לשדר לילדה שלכן שתחדל מלעשות משהו מסוכן או פשוט לא טוב, להביט בה במבט רציני ממושך; ואילו ב"ס-פטס"ד" מוקדש תת-פרק שלם לתופעה שמכונה "המבט". "המבט" הוא סוג מסויים של מבט מלא טינה ששולחים הורים מתעללים בילדיהם כל אימת שהם רוצים שיעשו כרצונם. מאוחר יותר, האדם המבוגר מטורגר גם ממבטים תמימים.
השאלה המתבקשת היא – האם מדובר באותו המבט?
קשה לענות על השאלה הזו בתשובה חדה וחד-משמעית.
לאחרונה, מאז שנהייתי הורה, אני שם לב איך אני מודד כל מיני רעיונות משני צדדיהם: מצד הילד חסר הישע שהייתי ומצד האבא האיתן (יחסית, אולי) שאני עכשיו – מהצד הנמוך של ההורות ומהצד הגבוה שלה. וכל הזמן אני נע מהאחד לשני. האם אני יכול בכלל לשפוט את הוריי לחומרה? האם אני טוב מהם? האם מותר לאדם לשפוט בקנה מידה אחת ולהישפט באחר? האם היציאה מהפולנטר הזה בעצם גואלת את כולנו מכל צורה של שיפוט מוסרי, לפחות בעניין התפקוד ההורי שלנו?
אני חושב שאלו שאלות שעולות לא מעט בטיפולים של אנשים שהיו גם ילדים להוריהם והם גם היום הורים לילדיהם. אני יכול לתאר לעצמי שהן גם מעסיקות אל-הוריים.
אני חושב שהדיון לגבי מוסריות הורית מתקיים באיטיות יוצאת דופן, כשמסר ננגד רק שנות דור אחרי שהוא הובע. רק כשאנשים מתבגרים דעתם לגבי ילדותם נחשבת, ועד אז, הם כבר לא ילדים, והזיכרון שלהם התעמעם וההקשרים של מה שהשתמר השתנה. כל הדורות בורחים למוצא של "כולם עשו ככה" (וזה מזכיר לי את מה שכתבתי פעם על ספרה של גליה עוז). אפילו אלימות עם פוטנציאל של הרג מקבלת הכשר חלקי כך. זה די מזעזע, המפלט לעדריות הזה. אני לא סומך על התירוץ הזה, אבל גם לא תולה תקוות גדולות במה שמכונה קדמה. כלומר, אני לא אוחז ברעיון שבהכרח אנחנו לומדים ומשתפרים מדור לדור. אולי. אולי לא לגמרי.
הדיון על המוסריות ההורית, על מה נכון ומה פוגעני בהורות, הוא דיון מייסר ולא רק בגלל שהוא מתפרס על פני מאות ואלפי שנים. הוא קורע את הקרביים, מסעיר. הוא מערבל את השכל, מבלבל. הוא מלא באשמה דביקה, תמידית.
מישהו מהמשפחה שלי ניסה להרגיע אותי לאחרונה ואמר לי שלא משנה מה אעשה, תמיד הילדים שלי יכעסו עליי על מה שעשיתי או לא עשיתי להם. האמירה הזו, שמהדהדת את ה"כולם עשו ככה" בצורה משונה ("לא משנה מה תעשה, התוצאה תהיה אחת"), לא מרגיעה אותי.
לי יש רק צער גדול על הילד שהייתי, ושנמק בתוכי בזמן שאני גדלתי סביבו. הייתי רוצה לשמוע את הקול שלו בצורה יותר חדה בזמן שאני מתחבט בסוגיות של הורות. הייתי רוצה יותר ממנו בדיונים האלו, אבל אני לא מצליח לשמוע אותו. קצת כמו שלא שמעו אותו – אותי – פעם, כשהייתי ילד.
(פעם הלכתי להיפנותראפיסטית שהיפנטה אותי והחזירה אותי לבית הוריי. עמדתי מול דמותי הקטנה ששיחקה בלגו. באתי לגעת לו בכתף והוא הסתכל, העיף בי מבט, ואז כאילו בביטוי של רצונו האינסטנקטיבי, שיגר אותי מחוץ לחדר אל החלל החיצון.)
יש לי דעות חריפות על עשה ואל תעשה בהורות, אבל הפוסט הזה לא היה ממש עליהן אלא על המורכבות של כל הנושא הזה. מעין דיון מטא שגם הוא בריחה.