ביקורת 5# על ספרו של גאבור מאטה – "בממלכת הרוחות הרעבות". אני האזנתי לגרסה באנגלית אבל הספר גם תורגם לאחרונה לעברית, והוא זמין בגרסת נייר או פיקסל.
זהו כנראה הספר הפופולארי ביותר שעליו כתבתי על כה. שאר הספרים בינתיים היו נישתיים למדי, ואילו הספר הזה פונה לקהל הרחב. היופי הוא, שאותו קהל ענק מחזיר לו מתשומת ליבו ואהבתו. עקב פרסומו האדיר של הספר ושל הסופר, אנסה להתמקד בהערות היחודיות שלי על הספר ולהמעיט בתיאורים כלליים שלו. מי שרוצה לקרוא תיאורים ארוכים וכלליים של הספר יכולה לחפש את הכותר באינטרנט ולהתרשם מדעתם של כל מיני מבקרי ספרות מקצועיים.
בקצרה ולפני הכל: "בממלכת הרוחות הרעבות" הוא ספר פנטסטי. ספר חשוב. ספר שאני ממליץ לכל אחת – בין אם היא מטפלת או מטופלת – לקרוא. אין לי הסכמה גורפת עם כל דעותיו של מאטה, כפי שאסביר עוד מעט, אלא עם זה, שהכתיבה קולחת והכל מובע בבהירות מקסימה, וגם כשאתה לא מסכים איתו, אתה יודע שמדובר במחלוקת לשם שמיים. זה ספר ארוך מאוד (מעט מעל 600 עמודים במהדורה העברית המדופסת) וכל טיעון וכל סיפור בו נבנים בקפידה באמצעות משפטים שלא קורנים מהתנשאות וקריפטיות, אבל הם גם לא בנאליים וילדותיים. הכתיבה של מאטה מכבדת את הקוראת, וזה נעים.
"בממלכת הרוחות הרעבות" הוא ספר שכל כולו הסבר אחד ארוך לתופעה האנושית של התמכרות. הפרקים הראשונים מתארים את חוויית עבודתו של מאטה בעיר התחתית של מזרח וונקובר, בשכונה שהיא בפועל מרכז הסמים של צפון אמריקה. אזור זה מתאפיין בריכוז חריג של מכורים לסמים כמו קריסטל מת', קוקאין והרואין. תיאוריו החיים ומלאי החמלה הזכירו לי את השנה ההיא בה, כחלק מהפרטיקום שלי בתואר הראשון, הייתי מגיע מדי שבוע למרכז המתדון של ירושלים, ממ"י. מה שהיה יכול להיות פרק צהוב, מעין טיול בספארי האנושי של אזור התחנה המרכזית של קנדה וארה"ב, הופך אצל מאטה לבחינה לא רק של המטופלים שלו, אלא גם שלו עצמו.
הפרקים האלו מובילים את מאטה לתיאור המעמיק יותר של ההתמכרות שלו – רכישת תקליטי מוזיקה קלאסית – ובחינה קרובה יותר (ממש תחת מיקרוסקופ פסיכולוגי) של השוני בינו, סופר ודובר מצליח, ובין המכורים של פרוייקט הדיור שבו הוא עבד במשך כמעט עשור מחייו. גם כאן חשתי הזדהות עמוקה עם מאטה, והדבר העלה בי זכרונות של התמכרויות עבר שלי, בעיקר לאכוהול (אבל לא רק), בתקופות שבהן עבדתי בתחום השיקום של בריאות הנפש, ובעיקר בהוסטלים. על כל פנים, מאטה נובר בדברים. הוא מברר בצורה דקדקנית את כל הנזקים שהוא גרם לעצמו ולאהוביו בגלל ההתמכרות ה"רכה" לכאורה שלו. הוא חוקר את הדינמיקה של התמכרות בחיים שלו ושל מטופליו – את השקרים הבלתי-נמנעים, את הבושה (המזינה את ההתמכרות, המזינה את הבושה), את הכעס (והזעם וכמובן התוקפנות), את הבור הפנימי (המסרב להתמלא, ומכאן הכותרת של החיבור "בממלכת הרוחות הרעבות"), את ההבטחות להיגמל שהמכור מפר בלתי שביב מחשבה, ואת כל שאר התהליכים החברתיים-נפשיים האלו, המוכרים לעייפה לכל מכור ומכורה.
אדלג על החלק שבו מאטה הולך לפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים ורק אומר שלא יכולתי להפסיק לבכות לאורך כל חצי השעה שבו הפרק נשמע באוזניות שלי.
על כל פנים, החלק השלישי של הספר עוסק במוחו של המכור. בדרך כלל אני סולד סלידה איומה מתיאורים של מוחות כאלו ואחרים (והכי עייפתי מ"המוח הסכיזופרני"). הבעיה שלי איתם פשוטה: לא צריך להיכנס לנבכי מוחו של אף אחת כדי להבין אותה. צריך רק להקשיב לדברים שהיא אומרת, שהוא מביע. הרי מה ההבדל בין לומר "אני מוצא שקשה לי מאוד לסרב לביקור לילי בבר" ובין "המוח שלי מקשה עליי לסרב לביקור לילי בבר"? נדמה לי שאנשים מקבלים בקלות יותר תיאורים של מוחות מאשר של סובייקטים, וזאת למרות שמרביתנו סבורים שהמוח והאדם חד הם. העניין נוגע בכמה טרנדים מטרידים של מאת השנים האחרונות: הצורך בביסוס של דברים עם ראיות מוחשיות ונגישות לכל ("אובייקטיביות"), חוסר אמון בסיסי (ופרויידיאני מאוד) בתודעה הסובייקטיבית, וגם היקסמות לא-מדעית ממדע באופן כללי ומרפואה בפרט.
הגעתי אל הפרקים האלו עם דעה מוקדמת ושלילית מאוד עליהם, ותוך כדי קריאה ליבי התרכך וראיתי את הפלוסים הגדולים בכל העיסוק האובססיבי הזה של מאטה בנוירונים ובסינפסות. סייע לי מאוד עצם זה שמאטה, מכוון שבכתיבתו הוא רואה את מכלול האדם ולא רק מצייר רדוקציה ביולוגית שלו, מודע מאוד לסכנות של הרדוקציה הזו ונמנע מהן במכוון. הוא חוזר ומדגיש שלאדם יש ממדים רבים, ושההסתכלות הביולוגית היא אחת מיני כמה והוא מדגים פעמים רבות בפרקים האלו את המעבר בין הממדים – מהממד הפסיכולוגי, הממד החברתי והממד הביולוגי.
יתרה מכך, מאטה עושה תרגיל גאוני ממש בפרקים האלו: הוא משתמש במחקר הניורולוגי העדכני כדי לתת סמכות ותוקף לאנשים הכי חסרי תוקף וסמכות בחברה שלנו – חסרי הבית המכורים לסמים. הטוויסט המבריק הזה מאפשר לו להראות שהאמירות של אותם מכורים ומכורות הם לא "סתם שטויות" אלא תיאורים מדוייקים להפליא של מציאות מוחם. כך הוא מסביר למשל שהשימוש בסמים לא כולל אלא קמצוץ של בחירה אמיתית, ומראה כיצד נפגע מוחם של המכורים באופן כזה, שנטלה מהם במובנים רבים חופש הבחירה (לפחות ברגעים הקודמים לשימוש).
במיוחד חשובה הצורה שבה מאטה מתייחס לפגיעה המוחית החמורה שעוברים מכורים ומכורות בינוקתם וילדותם. על כך הוא יכול גם להעיד בעצמו, משום שהוא חווה את שנותיו הראשונות בגטו היהודי בבודפשט, בשנים של השלטון הנאצי בהונגריה.
עוד נקודה גדולה לזכותו של מאטה היא, שהוא מתייחס לבסיס הרחב של ההתמכרות, ולא מביא את המכורים אלא כדוגמא מוחשית במיוחד להתמכרות. התמכרויות אחרות גם הן ניכרות במוחות המכורים, הוא טוען, והדמיון הזה בין המוחות השונים מאפשר למאטה לטעון בעד סוג של סולידריות בין מכורים שונים.
כאן קבורה אחת מהבעיות הקשות של הספר. בגלל שהיא רואה את מושא ההתמכרות כדבר משני למחלת ההתמכרות של המכור, יש בה מעין חצי-מחילה ליצרנים של מושאי התמכרות, או לפחות ככה אני הרגשתי כשהאזנתי לספר הזה. אני כופר ברעיון שאנחנו נמצאים בעידן התמכרותי במיוחד "רק" בגלל שאנחנו פגועי טראומה ומוחותינו ניזקו בילדות. זו אולי הסיבה העיקרית, אבל סיבה חשובה נוספת היא זו: לא קיים צרכן טוב יותר מהמכור, ובעידן ההיפר-קפיטליסטי, תעשיות רבות בונות ביודעין מכורים. במילים אחרות, מכורים הם כסף גדול. מכורים תמיד חוזרים וקונים, לא משנה כמעט כמה חיים נחרבים בתהליך. אין טוב מזה למי שרוצה להתעשר מסבלם של אחרים.
לאחר שמסתיימת סקירת מוחו של המכור, עוסק מאטה בהרחבה בהתנגדותו למדיניות הקרימינליזציה של המכורים. אין לי הרבה מה להוסיף על זה. אני פשוט מסכים איתו. ראוי לציון שהוא מבליט בכל הזדמנות שרק נקרת לו את התפקיד ההרסני שארה"ב לקחה על עצמה, להשמיד כל תוכנית מיזעור נזקים ודיקרימינליזציה שמפתחים איפשהו בעולם. בכנות, שרמות כאלו של התנקלות לחסרי הישע ראויה להתגלם בדמות עם צחוק זדוני בסרט חדש של מארוול.
סופו של הספר יפה ונגע בליבי, הגם שהוא היה יומרני מאוד, אולי אפילו קצת יומרני מדי (אבל בעצם, את זה אפשר לומר על כל הספר הזה): גאבור מאטה נותן עצות כלליות לריפוי ולפכחות. שוב הוא מביא חן וצניעות יחודיים לכתיבה שלו, שאימלא הוא היה ניחן בהם החלק הזה היה יכול להיות פשוט מגוחך. מאטה שואב השראה ממגוון מקורות, ובעיקר מתוכניות של 12 צעדים, כדי לשרטט כמה שבילים חלופיים לנתיב המעגלי והמחרפן של ההתמכרות. אני אהבתי מאוד את ה"ארבע שלבים פלוס אחד" לחיווט מחדש של מעגלי המוח. לא ניסיתי את זה עדיין על עצמי, אבל בע"ה אנסה בחודשים הקרובים.
זו הייתה לא רק הביקורת על הספר הכי מפורסם אלא גם הביקורת הכי ארוכה שכתבתי עד כה. לסיכום אומר את מה שאמרתי בתחילה: קראו את הספר הזה, הוא כנראה ישנה את חייכן לטובה. במינימום הוא יסייע לכן לתמוך באהוביכן ובמטופליכן, וזה לא דבר קטן בכלל.
נ.ב. זה ספר קצת ניו-אייג'י. הוא עוסק גם ברוחניות ויש בו ציטוטים של הבודהא, של ישו ושל התנ"ך (יש גם ציטוט אחד של ישו שהוא בעצם מהתלמוד). זה היה לטעמי. אבל דעו שזה מה שזה, בנוסף על כל מה שתואר לעיל.