להלן ביקורת ספרו של דבון פרייס, "להשיל את המסכה מהאוטיזם" (Unmasking Autism – הכותרת תורגמה כאן לנוחיות הקריאה אבל הספר כולו טרם תורגם וספק אם אי פעם יתורגם לעברית). ספרים נוספים יסוקרו כאן בהמשך בע"ה.
הספר הזה הוא אחד מהספרים המומלצים ביותר בתקופה האחרונה לאנשים העוסקים בתחום האוטיזם – חוקרות, מטפלות וכיו"ב. הומלץ לי לקרוא אותו לפני שקראתי אותו, בזמן שקראתי אותו, ואני עדיין מקבל המלצות עליו כמעט מדי שבוע. זה ספר פופולארי וגם חשוב, אבל עם כמה לקויות משמעותיות, בעיקר בסגנון שלו.
פרייס הוא סופר משמעותי ביותר. ספרו הקודם עוסק באי-קיומה של העצלנות והוא התקבל בתשואות רמות. הספר הבא אחרי "להשיל את המסכה מהאוטיזם", שיוצא לאור ממש בימים אלו, עוסק בבושה, בתפקידיה החברתיים ובכשלונותיה כגורם מניע. פרייס הוא מרצה לפסיכולוגיה חברתית. הוא אדם נועז וידען גדול.
הספר הזה עושה דבר אחד חשוב ביותר בעיניי: הוא מציג לציבור המקצועי והלא-מקצועי את הרעיון של "מיסוך". כפי שכתבתי כבר בפוסטים קודמים, מיסוך אוטיסטי הוא סט של פעולות שמבצעים אוטיסטים ואוטיסטיות רבות כדי לא לחשוף את עצמם האותנטי ולא להיות מושא ללעג, בוז ואלימות. המיסוך מתחיל פעמים רבות בגילאים מוקדמים, לעתים קרובות בעידוד או בכפייה של אנשי ונשות טיפול, והוא הולך ומתקדד אל תוך ההוויה היומיומית של האדם. יש לו מחירים כבדים שבאים בעיקר בדמות שאטדאונים ומלטדאונים.
על כל פנים, פרייס הוא כאמור אדם עם ידע נרחב והוא בולע מאות מחקרים וספרים (בנושאים מגוונים, מניורולוגיה ועד היסטוריה) כדי ליצור את החלק הראשון של הספר, ובו הוא מתאר בקווים כלליים את התופעה הפסיכו-סוציאלית של מיסוך. חלק זה הוא משמעותי מאוד בעיניי. יש בו זיקוק של כמעט כל הידע שמצוי כרגע על התופעה.
בשארית הספר מביא פרייס את סיפורם של אוטיסטים ואטיסטיות "לא טיפוסיים" (כפי שאולי יבינו אותם מרבית האוכלוסיה). הוא מבין אותם בתור ההמונים המושתקים של עולם האוטיזם. מדובר בכל מי שסוטה מהסטריאוטיפ של האוטיסט בסדרות ובסרטים – כלומר, מי שאינו נער לבן, גאון או נוגע בגאונות, חסר רגישות לסובבים אותו וכו': אוטיסטים שחורים או אסייתים, נשים, טרנס ואבינאריים. בהצגתו את הציבורים דרך פרטים המייצגים אותם (פחות או יותר), הוא עושה להם שירות ומראה לנו קשיים ואתגרים המיוחדים להם כאוטיסטים בלתי-מיוצגים מין הבחינה התרבותית. כך לדוגמא, הוא מספר על גבר שחור גדול גוף שלא יכול לחשחש כשהוא הולך ברחוב, משום שהדבר מפחיד בעיני אנשים אחרים והוא חושש שהם יפנו אליו אלימות אם יעשה כך.
לא קראתי את כל הספר. בנקודה מסויימת, הרגשתי שההצגה של פרייס רוחבית יותר מאשר שהיא מעמיקה. הוא מציג את כל בעלי הזהויות המודרות האלו, ונוקב בכמה דרכים המאפיינות אותן, אבל הוא נכנס מעט מאוד למכניקה המדוייקת של המיסוך שלהם. מה שהיה יכול להיות מסמך פסיכולוגי והגותי-כללי מרתק הופך בספר הזה לרשימת מכולת, שאומנם יוצאת ידי חובה ומאזכרת את כל הציבורים המדוכאים, אבל לא עוסקת בשום דבר מעבר לזה. לכן היא נידונה לחזרתיות, לאובדן דרך מסויים ובאופן כללי, להפיכה למשעממת ככל שהטקסט מתקדם.
יש בדרך שבה פרייס בחר הגיון ברור. בהצגתו את האנשים האוטיסטים-ות האלו במלואם הוא מבקש לייתר את המיסוך עבורם. אם הם יוכרו, תועלתו של המיסוך אולי תתאיין. ובכל זאת, יש משהו מתסכל ביצירה הארוכה והדקדקנית הזו.
מיסוך אוטיסטי ככל הנראה מוביל לפסיכוזה. מיסוך אוטיסטי מתחבר לצורות אחרות של הסתרה וביטול עצמי, כפי שתיאר למשל הפסיכיאטר השחור פרנץ פאנון. יש כל כך הרבה להעמיק בנושא הזה, אבל פרייס לא הולך אל אף אחד מהמקומות האלו, ולכן הספר נהיה טרחני ומתיש כבר לקראת אמצעו.
בסך הכל, זה ספר שלגמרי שווה קריאה בעיניי – ואולי גם במלואו, אם כי בעיניי הרווח שמופק מההשקעה בקריאה המלאה שלו הוא מינורי. ייתכן כמובן שיש יהלומים בשארית הספר שאני מעולם לא אראה. במובן מסויים, משונה לכתוב על ספר שלא סיימתי לקרוא, אבל במובן אחר, גם הפסקה של הקריאה היא פעולה שיש ערך בדיווח עליה. אני מצפה שהנושא של מיסוך יקבל עוד תשומת לב בשנים הקרובות, גם במחקר האנתרופולוגי-סוציולוגי, גם בטיפול, וגם בספרות העיון הפופולארית, כך שיש למה לצפות, אולי לא מפרייס, שהולך אחרו סקרנותו כבר לנושא אחר, אבל אולי מאנשים מבריקים אחרים כמותו בקהילה האוטיסטית.