בלוג

אחרי כמה שנים של קריאה שקטה והרבה שיחות עם נשות מקצוע, אני מבין שבעצם, יש אפקט עצום לבורות של עולם ברה"ן כלפי שונות נוירולוגית. זו בורות שמזינה ספירלות של הזרה, פתולוגיזציה ומצוקה בממדים כאלו, שאני חושב היום שמודעות והבנה שלה היו יכולים לשנות לגמרי את ההתייחסות שלנו לסוגיות כמו הסתגרות, חרדה חברתית, עימותים פנים-משפחתיים ועוד ועוד. פעם ראיתי את זה כעוד סוגיה אחת מיני רבות, עוד לקות של המערכת הזו. היום אני ממקם אותה גבוה מאוד במצעד המחלות המערכתיות של ברה"ן.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

בעיות בישור המבט: אני לא חושב שיש נושא שמייצג את יחסי האוטיסטים-אוליסטים כמו עניין המבט. בהכללה גסה מאוד, להישיר מבט בזמן שיחה הוא סימן לקשב עבור אוליסטים ולחוסר קשב עבור אוטיסטים. הקבוצה האחת מאותת לצד השני שהיא מאזינה להם כשהיא מתבוננות להם בעיניים, בעוד הקבוצה השנייה מאבדת קשב כשהיא נאלצת לעשות את זה (אפשר להסביר את זה בצורה יפה על ידי התיאוריה המונוטרופית – הרבה מידע זורם דרך העיניים, והזרם הזה תופס את כל "רוחב הפס" של התודעה האוטיסטית). זה ממש כל הסיפור בתמצית עבור שורה ארוכה של סוגיות במערכת היחסים בין הקבוצות האלו – מחישחוש ועד מלטדאונים: יש שוני, וצד אחד, שהוא הרוב, מאלץ את הצד השני, שהוא המיעוט, לפעול כמוהו, וזאת בניגוד לטובתם של כל הצדדים. בגלל זה קבלה היא עיקר הריפוי בשדה החברתי הזה. קבלה וחגיגה של השוני והמגוון. זה נשמע פשוט אבל כנראה שזה מורכב.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

ביקורת ספרים מספר 9. "ציידים לקטים הורים" מאת ד"ר מייקלין דוקלף. התחלתי לקרוא באנגלית והמשכתי בעברית אחרי שהספר יצא בעברית. התרגום מצויין לענ"ד.

את הספר הזה קראתי בערך לפני שנה כשהבת שלי הייתה עוד תינוקת זעירה. חיפשתי כתיבה עכשווית על הורות בתרבויות קדומות, כי הרגשתי בו-זמנית סלידה כלפי ספרים מעוררי-אשמה כמו "עקרון הרצף" והתפיסה הרווחת של מה שנחשב להורות מטיבה. היום, שנה לאחר הקריאה שלו, אני מרגיש שאני יכול להעריך אותו טוב יותר. ניסיתי את העצות שלו והסתכלתי על ההשפעה שיש להן על המשפחה שלי.

ברמה בסיסית וכללית מאוד, הספר הזה משתלב בז'אנר ספרי הדרכה להורים, ובתור ספר מעין זה הוא גם משתתף בפולמוס שניטש כבר כמה עשורים בין גישות שונות לחינוך. כמו במאבק בין האסכולות הטיפוליות הדומיננטיות השונות – סיביטי, דינמי, גוףנפש וכו' – זה מאבק שחציו מתנהל בגלוי וחציו (אם לא רובו) מתנהל בצורה לא חשופה. דוקלף לא מבזבזת זמן או מרככת עמדות. הספר נפתח באמירה לוחמנית למדי, שאני חשבתי שיש בה הרבה אמת, נגד המיינסטרים של מדע גידול הילדים. אף על פי שהסופרת היא ד"ר לכימיה ועיתונאית מדע עטורת פרסים ושבחים, היא אומרת דבר כזה: חלק עצום ממה שאנחנו מכירים כעובדות פשוטות לגבי גידול ילדים מבוססים במקרה הטוב על מחקרים גרועים, חלשים ומוטים, ובמקרה הרע הם לא מבוססים על שום דבר. הם פשוט מיתוסים. היא מראה באמצעות כתיבתה של חוקרת כלשהי כמה מהרעיונות המוכרים ביותר לגבי הנושא הם בולשיט מוחלט.

ישנה כאן אמירה עקרונית שהיא לא אנטי-מדעית למרות שהיא עלולה להיראות כך. אני נזכר בשיחה שהייתה בין יוצר הפודקאסט "תחושת בטן", מתן חכימי, ובין מראויינו ד"ר יעקב אופיר על הנושא הנפיץ: אדה"ד ומידת תקפותו כמושג. אופיר טען כל מיני טיעונים והציג כל מיני נתונים, וחכימי השיב לו שהדברים שהוא שאומר נוגדים את המדע המערבי. לזה ענה אופיר ואמר, שאין לו דבר נגד "המדע" (המערבי), כי מה שהוא מצביע עליו הוא בגידת המדענים ברוח המדע. באופן דומה רואה דוקלף את מצב העניינים בתוך תחום עיסוקו של הספר: המדע טוב וחשוב, אבל מדע טוב לא נעשה בחלק גדול מהסוגיות החשובות של גידול ילדים. זו אמירה שהיא בו-זמנית שמרנית וחתרנית, ויש בה כדי לעצבן גם חסידים של מיזמים כמו "מאמאדע" וגם טיפוסים ניו-אייג'יים עם סלידה שורשית מהמתודה המדעית (וכל מיני אנשים אחרים שמשתייכים לזרם הזה).

אם לא די בכך, דוקלף טוענת בזכות המסורת. לטעתנה, מסורות מחילות תהליך אבלוציוני כמו-מדעי על רעיונות ופרקטיקות, ובכך מזקקות אמיתות שתועלתן מוכחת. בספר דוקלף פונה לשלוש תרבויות ילידיות – ההדזבה, המאיה והאינואיט – כדי לגלות את סודות גידול הילדים שלהן. האם באמת המסורת מזקקת את הנכון והטוב? נראה לי שזה טיעון מעגלי: זה נמשך כי זה היה טוב, זה היה טוב כי זה נמשך. לפעמים, גם דברים איומים ממשיכים, ולא חסרות מסורות איומות בעולם.

בכל זאת, הספר הזה הועיל לי מאוד. אתאר את החלקים המועילים ביותר לצד אלו שהיו נראים לי מיותרים ואף מזיקים.

בעיניי, החלק הטוב ביותר בספר בעצם לקוח ברובו מספר אחר על התרבות האינואיטית – זהו החלק שעוסק בהתמודדות עם טנטרומים ובאופן כללי יותר, עם כעסם של ילדים-ות. דוקלף מתארת בפירוט רב איך הכעס שלנו נמזג לתוך ההוויה של הילד, איך הוא כועס אז יותר ואיך נוצר תהליך לולאתי בו ההורה מלבה את אש רגשותיו של הילד והילד את של ההורה. המסר העיקרי הוא: במידת האפשר, אל תכעס על הילדה שלך. אני הבנתי את המסר הזה כקריאה (המופנת להורים בלבד ובשום פנים ואופן לא לילדים) לנכס את האחריות הבוגרת שלהם, להטיל ולהיפטר מהפנטזיה שהילד-ה יביא את הרוגע המיוחל ויעצור את לולאת הזעם, ובשורה התחתונה, לתת עבודה רצינית בממדים הפנימיים והבין-אישיים. לא דבר פשוט, אבל בהחלט משימה שנותנת תמורה בעד המאמץ העילאי שמושקע בה. לפחות מנסיוני. אני שם לב מאז שקראתי את הספר, לצורות השונות שבהן אני מעכיר את היחסים ביני ובין בתי.

חלק נוסף שהיה מועיל עבורי היה החלק על שיתוף הילדים בעבודות הבית. גם כאן ישנה קריאה לסבלנות ולרוגע. זה משתלם.

יש הרבה טיפים ועצות, נקודות למחשבה וגם להירהור, בין דפי הספר. זה לא ספר של עקרונות אלא ספר פרקטי מאוד, שמכיר גם במגבלותיו של אדם החונך בתרבות הופכית (או ממש מנוגדת) לתרבות האינואיטית, בה מבוגרים שצועקים על ילדיהם משום מה לא נחשבים לאידיוטים גמורים (כפי שסבורים האינואיטים). אחד מהטיפים הארציים האלו היה, להעניק תשומת לב רבה לכמות הדיבור שבינינו ובין ילדינו, ובמיוחד לכמות האיסורים והפקודות שיש בו. גיליתי באמצעות הספר שאני שוחק אקטיבית את האמירה "זהירות! זה מסוכן!" מול הבת שלי. גיליתי גם שאני שוחק את האמון שלה בי, כי אני מורה לה לעשות כל מיני דברים, שהם לא חיונים מנקודת מבטה וגם מנקודת מבטי אין להם חשיבות גדולה.

צריך, בתמצית, לשחרר די הרבה. זה לא קל ולא פשוט, אבל הספר מסייע להורה לקחת צעדים קטנים בכיוון הנכון.

החלק שאני חושב שהוא עיקר חולשתו של הספר הוא החלק שעוסק בסיפור סיפורים. דוקלף מציעה שם לספר לילדים סיפורים על מפלצות ושדים כדי להניא את הילדים מלעשות כל מיני דברים בלתי רצויים (לרוץ לכביש וכו'). זו עצה מוזרה, ואני יכול די בקלות לדמיין איך היא תעשה יותר נזק מאשר תועלת לילדים שיחונכו על פיה, אבל דוקלף משיבה למבקריה העתידיים וכותבת בספר שלא כך הדבר – שזה כלי חשוב בארגז הכלים ההוריים של הורים רבים בני התרבויות הילידיות. שוב, ישנו משהו מטריד ברעיון שטכניקות הורות ילידיות הן א-פריורית נכונות.

אני חושב שיש לא מעט שאפשר ללמוד מהספר הזה, ובכל זאת, יש לו מגבלות די ברורות, גם מעבר להסתמכות הקצת-עיוורת על מסורתיות. הרבה כשלים וקשיים בהורות נובעים מפצעי עבר, לפעמים פצעים רב-דוריים. עבור זה לא יספיקו הטכניקות של דוקלף, ואפילו ייתכן שהם יכסו ויטשטשו את הבעייתיות העמוקה שעומדת בבסיס הקשיים. כמובן שלא כל ספר צריך או מסוגל להתמודד עם כל תלאות ההורות שיש בחיים, אבל יש בעיניי טעם לפגם בספר שמציע את ההורות כאתגר טכני גרידא, והספר הזה הוא קצת ספרי כזה.

אחרי קריאה של כמה ספרי הורות, אני מרגיש משיכה גדולה לכתיבה שמניחה רעיונות כלליים דווקא. מהו המעשה החינוכי? זו השאלה המעניינת ביותר עבורי. הספר הזה לא נוגע בה אלא בעקיפין.

אני בהחלט כן ממליץ על הספר. הוא עזר לי מאוד עם כמה בעיות שהיו לי עם האבהות הטריה שלי, ואני נוטה לרפרר אליו בשיחות שלי עם זוגתי, שגם קראה אותו. במינימום הסוגיות שמפורטות בו מאפשרות איזה מין פלטפורמה בסיסית לשיח הורי בריא ומאוזן. במקסימום הוא ממש מורה דרך.

הערה אחרונה, כמעט שולית אבל לא באמת: מסקרן אותי לקרוא ספרי הורות וספרי עזרה עצמית ולשים לב, איך שתי הסוגות האלו מתקשרות ביניהן במין שיח, שוב, עקיף ואם זאת כל כך עוצמתי. הבעיות שמתוארות בספרים מהסוג השני נגרמות לכאורה על ידי העצות שניתנות בספרים מהסוג הראשון. ואולי לא. אבל הקשר לא נחקר על ידי אף אחד מסוגי הספרים.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

שמתי לב לאירוניה העצומה הבאה: ככל שאוטיסטים-ות מנסים להראות פחות אוטיסטים-ות, כך הם מתדרדרים יותר במצבם הנפשי וכתוצאה מכך, נראים יותר כאוטיסטים-ות.

זה כמובן לא תקף לכולם. ולא תקף תמיד למישהו שזה היה תקף כלפיו פעם, ולא תקף במידה שווה לכולם, אבל זו תופעה שכיחה מספיק כדי להופיע שוב ושוב.

זו כבר דעה לגיטימית ומוכרת בשדה האוטיסטי שחלק גדול ממה שהציבור הניורוטיפיקלי מכיר בתור מאפיינים אוטיסטיים אלו תגובות פוסט-טראמטיות או תגובות ללחץ ולא מאפייני ליבה של השונות הנוירולוגית עצמה. מאפייני הליבה נוגעים לצורה השונה שבה מתפקדת התודעה והשכל האוטיסיטיים.

הצד ההופכי והמשלים של המשפט שבו התחלתי את הפוסט הזה הוא: שדווקא חלק מהאוטיסטים-ות שמצליחים – למרות הלחצים החיצוניים והמופנמים הכבירים – שלא לפנות נגד טבעם, מסיימים לעתים במצב שבו הם לא נראים כמעט בכלל כאוטיסטים-ות. כמובן שהשונות עדיין שם, אבל היא לא מתגלמת בנראות שונה.

אין לי כאן טענה נגד הנסיון המתמיד לעצב את עצמך בצורה הנעימה לחברה הנוירוטיפיקלית. זה כורח המציאות. ובכל זאת אני מציע התבוננות ומודעות למחירים – גם כשלא פשוט בכלל לשנות את מה שהורגלת אליו, כמו למשל הרגלי מיסוך ארוכי שנים (ומי כמוני מבין את האתגר העצום שבדבר).

כמובן שכל העסק סבוך במגוון של משתנים הקשורים למידת המיסוך, המודעות העצמית שיש לאדם, סוג המיסוכים שהם מפעילים וכיו"ב. בשורה התחתונה, אני רואה איך כשמתרכזים בתוך הטיפול באוטיסטים בהתאמת של האדם לחברה הנוירוטיפיקלית מקבלים גם התאמה נמוכה וגם בריאות ירודה, ואילו כשמתרכזים בבריאותו – מקבלים על פי רוב בריאות טובה יותר, ולפעמים כתוצר לוואי – גם התאמה טובה יותר לחברה. זה אירוני, זה אפילו מעט פרדוקסלי, אבל מנסיוני, זה די אמיתי.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

אני רוצה לומר כמה מילים נגד פנינה ארד, לא נגדה באופן אישי אלא נגד הרעיונות והמעשים שלה. לארד יש 5 א' עוקבים בפייסבוק. יש לה קליניקה שבה היא גם מעבירה פעילויות פסיכו-חינוכיות, ויש לה עוד כלים להפצת משנתה. היא בעלת השפעה, אולי לא גדולה אבל גם לא קטנה במיוחד.

אם לא שמעתן עליה, זה מעציב ומשמח אותי בו-זמנית. משמח – כי עדיף כך. זה בריא יותר. מעציב – כי דווקא אני אהיה מי שאספר לכן עליה, וכך אצא, במובן מסויים, שכרי בהפסדי. אני ממשיך הלאה מתוך מחשבה שהרווח יעלה על ההפסד. ייתכן שאני שוגה.

לאחר שקראתי כמות נכבדת של טקסטים פרי ידיה של ארד בימים האחרונים – ועשיתי זאת תוך תשלום של מחיר לא מבוטל בבריאותי הנפשית (עוד רגע תבינו למה) – אני חושב שאפשר לומר שתחילת פועלה בתחום האוטיזם הוא מחקר שהיא ערכה ופרסמה לפני שנתיים. זהו מחקר שעוסק ברווחתן של נשים הנמצאות במערכת יחסים רומנטית עם גבר אוטיסט או חשוד כאוטיסט. ממצאי המחקר היו שנשים אלו סובלות מרמות חריגות של התעללות נפשית, מילולית ופיזית מצד זוגן, שהן שרויות בדכאון בשיעור גבוה יותר מאוכלוסיית הנשים שלהן בן זוג נוירוטיפיקלי, ושבאופן כללי הן לא בטוב. הן אפילו סובלות ממגוון של בעיות בריאותיות, שארד משערת שנובעות ממצבן הזוגי הירוד. כל הדברים האלו נובעים מקורלציות סטטיסטיות מובהקות.

אני מתרשם, כאמור, שעל בסיס המחקר הזה נבנתה מרבית תפיסת עולמה של ארד על אוטיזם. למיטב הבנתי, גם הספרים שפירסמה בשנים האחרונות נכתבו על יסוד המחקר.

לפני שנמשיך יש לומר כאן משהו, שלא מזכה אותה אבל מוריד במעט מהאשמה שאני חושב שלה היא ראויה: ארד לא בודדה בתפיסותיה. יש רבים – בתוך הפרופסיות הטיפוליות ומחוצה להן, באקדמיה, בארגוני ההורים וכו' – שחושבים כמוהה. ארד היא פשוט סמן קולני יותר מהרוב. אני מגיב לה ובעקיפין גם רוצה להתייחס אל מאפיין מוכר של שדה הטיפול.

על כל פנים –

ארד תולה את האשמה במצבם של הזוגות האלו באוטיזם. למעשה, המונח שבו היא בדרך כלל עושה שימוש הוא "הפרעת תקשורת". ארד מאפיינת את הגברים האוטיסטים כבעלי "מיקוד עצמי", "סגירות רגשית" ו"חוסר אמפטיה". היא רואה בהפרעת אישיות נרקסיסטית בתור "אחת ההפרעות הנלוות לאוטיזם". ואם לא די בזה, ישנן שלל תכונות אוטיסטיות שהיא רואה (ומתארת גם לקהל העוקבות שלה) דרך עדשות אייבליסטיות: כך לדוגמא, מלטדאונים זה "התקפי זעם" ותחומי עניין מיוחדים הם אובססיה מזיקה שמביאה את האוטיסט לזניחה של כל הסובבים אותו.

יש אירוניה חריפה במקרה של פנינה ארד ובמקרים הדומים לה, של אנשים אחרים המנויים על תפיסת עולמה פחות או יותר: בזמן שהם עסוקים השכם וערב בהכפשתנו ותיוגנו בתור יצורים נטולי-אמפטיה, הם מגלים אפס אמפטיה כלפינו. סוגיה זו נקראה על ידי חוקר האוטיזם האוטיסט דמיאן מילטון "בעיית האמפטיה הכפולה". מילטון הצביע על חוסר היכולת של לא-אוטיסטים לגלות אמפטיה כלפי אוטיסטים, המתלבשת כשכבת ציפוי מבריקה על האמונה, שלא הם צריכים להיות אמפטיים אלא רק אחרים צריכים להיות אמפטיים כלפיהם.

מכוון שאני נמנה על האוכלוסיה שארד מדברת עליה ואני מטפל בחבריה כל הזמן, קל לי במיוחד לחמול את הגברים האוטיסטים. לי נראה שהגברים שארד מתארת סובלים מרמות גבוהות של מתח ושחייהם קשים. אילמלא היו קשים מצוקתם לא הייתה מקבלת ביטויים כל כך מוצקים (עובדה ידועה היא שחלק גדול מססמני האוטיזם הקליניים הם ביטויים של מצוקת האוטיסט-ית ולא של האוטיזם עצמו, וגם מאפייני הליבה של הניורוטייפ האוטיסטי לעתים קרובות באים לכדי ביטוי בצורה מובהקת יותר בעתות משבר).

סיבה אחת אפשרית למצוקתם של גברים הנמצאים במערכת יחסים רומנטית עם נשים לא-אוטיסטיות יכולה להיות פערי סגנונות התקשורת, התפיסות המיניות, ההעדפות ביחס לסוגי הבילוי המשותפים וכיו"ב בין בני הזוג. גוף מחקרי קטן אבל משכנע מראה שבמערכות יחסים בהן שני בני הזוג מגיעים מרקע אתני-תרבותי שונה יש יותר אלימות (מכל סוגיה). ייתכן שזוגות נ"ט-נ"ד סובלים מקשיים דומים לזוגות האלו. ייתכן גם שחוסר הכבוד שניתן לצד המדוכא חברתית בקשר מביאה את אותו צד אל הקצה.

אין בדברים האלו כדי להצדיק מקרים של אלימות. להפך, הסבר הוא לא הצדקה אלא צעד ראשון בפתרון הבעיה.

אני חושב שזוגיות של נ"ד ונ"ט משובצת בכל מיני אתגרים, שחלקם דומים לזוגיות של נ"ט עם נ"ט בעוד שחלקם יחודיים לסוג המסויים הזה של קשרים רומנטים. אני בעצמי נמצא בטיפול זוגי ומרגיש שזה אחד מהתהליכים הטיפוליים המתישים, המצמיחים והמתגמלים ביותר שהייתי בהם. אני מרגיש שהמטפלת מכבדת את ההבדלים ביני ובין זוגתי, ולא מחילה עליי תפיסה פתולוגית-פתולוגיסטית. אילו היא הייתה בוחרת בנתיב הזה, אני לא חושב שהיא הייתה יכולה לעזור לנו למצוא את הדרך הנכונה עבור שנינו להרמוניה יחסית.

בקיצור, אני לא חושב שאין שום תועלת בהטלת אלומת אור על זוגיות של נ"ד עם נ"ט (או אוטיסט-ית עם לא-אוטיסט-ית). למעשה אני חושב שיותר מטפלות זוגיות, מיניות ומשפחתיות צריכות להתמחות בסוג הקשר הזה ובסוגיות שחיות בתוכו. זה יהיה לטובתם כולם. מצער אותי שכל כך מעט מטפלות מתיישבות בנישה הזו.

אני אחזור עכשיו לפנינה ארד.

בעיניי מטפלת או יועצת זוגית שאוחזת בגישה אייבליסטית (גישה שבה אוטיזם היא הפרעה, ראו את הדוגמאות לעיל להבהרה) היא מישהו שאוחזת באותו כלי שיוצר מלכתחילה את הקשיים בזוגיות. כמו שאמר ר"ד לאינג, בטיפול (ובכלל) אי אפשר לתקן עם תפיסה מזיקה. זה אוקיסימורון.

כשכתבתי את הפוסט הזה, נתתי לעצמי להחליק על כמה מהדברים הקוצניים ביותר בכתיבה של ארד. למשל, שהמחקר היחיד שלה, עליו אני מתרשם שהיא ביססה לא רק תפיסת עולם שלמה אלא גם מעין פרקטיקה טיפולית, הוא יחיד בנוף המחקרי ולא מגובה בשום מחקר אחר שדומה לו; או, למשל, שהמחקר כתוב בצורה רשלנית ואין בו שום נסיון להבין פסיכולוגית את התופעה שהוא מנסה לחשוף; או שאין אפילו מילה אחת בכתיבה שלה שנוגעת בזוגיות שבה האישה אוטיסטית והגבר לא, או כל קומבינציה אחרת של מגדר וגיוון נוירולוגי; או, לבסוף, שהדוקטורט הזה, שהתגלגל לצורתו הנוכחית כמאמר בכתב עת מקצועי, היה חלק מלימודיה של ארד לתואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטה עלומת שם שאינה מוכרת באופן רשמי בישראל, ושלמרות שהיא זכתה בתואר הזה ונהייתה דוקטור לפסיכולוגיה, היא מעולם לא למדה באופן כלשהו לטפל (באתר שלה היא מציגה 18 תעודות של לימודים שהשלימה, אבל אף אחת מהן היא לא ללימודי טיפול פרטי או זוגי). בעניין זה האחרון עסקו בכתבה ב"הארץ", בכתבה באתר "שווים" ובכמה פוסטים פופולריים של חברי הקהילה האוטיסטית. ככלל, אני לא מאדיר לימודי טיפול פורמליים – מטפלים מדופלמים לא עדיפים בעיניי א-פריורית על מטפלים לא-מדופלמים – אבל יש במקרה הזה טעם לפגם, פער גדול בין כמות הידע שהיא מפיצה מול מיעוט הידע שנרכש על ידיה קודם להפצתו. בפרט בתחום האוטיזם, אבל לא רק.

אני יכול להפעיל את האמפטיה החלודה שלי ולחשוב שאם היא תקרא את הפוסט הזה ואת דעתי עליה, אולי היא תעלב. ככלל, ארד חוסמת כל אקטיביסט-ית אוטיסטי-ת שכותב נגד הרעיונות שלה בעמוד שלה. שום דיאלוג אותנטי לא מתקיים בינה ובין הציבור שהיא מכפישה. משום כך, נאלצתי לכתוב את הדברים האלו כאן. על כל פנים, אני בטוח שעוגמת הנפש שלה לא נופלת מעוגמת הנפש המצרפית של אוטיסטים הנחשפים לתכנים שהיא מפיצה באינטרנט.

לסיכום, אוטיסטים הם לא אנשים מופרעים, לא חולים ולא לוקים. הם חלק מהמגוון האנושי שבראה השכינה, וטוב שכך. אם הם מעוניינים בכך, טוב שיהיו בזוגיות. אם הזוגיות עולה על שרטון, טוב ששני הצדדים ילכו לטיפול. אבל אם המטפלת חושבת שאוטיסטים הם אנשים מופרעים, חולים או לוקים, ושבנות זוגן הן בהכרח סוג כלשהו של קורבן – עדיף שיפסיקו את הטיפול וימצאו נתיב פעולה אחר. לא מלטפים עם מסור חשמלי ולא מטפלים עם אייבליזם.

(הערה שנוספה בעריכה: ממש עכשיו, בזמן העריכות האחרונות, אני רואה שארד פרסמה פוסט על 10 מיתוסים לגבי אוטיזם, והפוסט בכללותו טוב ויפה בעיניי. ייתכן שהיא ראתה את מבול הביקורות מצד חברי וחברות הקהילה האוטיסטית בישראל והחליטה לעלות על דרך הישר, לפחות לרגע. כך או כך, כל הפוסטים הקודמים שלה נשארו בעמוד הפייסבוק והאתר שלה, והם מציגים עדיין גישה הפוכה מהפוסט הזה.)

לצפייה בפוסט בפייסבוק

ביקורת 5# על ספרו של גאבור מאטה – "בממלכת הרוחות הרעבות". אני האזנתי לגרסה באנגלית אבל הספר גם תורגם לאחרונה לעברית, והוא זמין בגרסת נייר או פיקסל.

זהו כנראה הספר הפופולארי ביותר שעליו כתבתי על כה. שאר הספרים בינתיים היו נישתיים למדי, ואילו הספר הזה פונה לקהל הרחב. היופי הוא, שאותו קהל ענק מחזיר לו מתשומת ליבו ואהבתו. עקב פרסומו האדיר של הספר ושל הסופר, אנסה להתמקד בהערות היחודיות שלי על הספר ולהמעיט בתיאורים כלליים שלו. מי שרוצה לקרוא תיאורים ארוכים וכלליים של הספר יכולה לחפש את הכותר באינטרנט ולהתרשם מדעתם של כל מיני מבקרי ספרות מקצועיים.

בקצרה ולפני הכל: "בממלכת הרוחות הרעבות" הוא ספר פנטסטי. ספר חשוב. ספר שאני ממליץ לכל אחת – בין אם היא מטפלת או מטופלת – לקרוא. אין לי הסכמה גורפת עם כל דעותיו של מאטה, כפי שאסביר עוד מעט, אלא עם זה, שהכתיבה קולחת והכל מובע בבהירות מקסימה, וגם כשאתה לא מסכים איתו, אתה יודע שמדובר במחלוקת לשם שמיים. זה ספר ארוך מאוד (מעט מעל 600 עמודים במהדורה העברית המדופסת) וכל טיעון וכל סיפור בו נבנים בקפידה באמצעות משפטים שלא קורנים מהתנשאות וקריפטיות, אבל הם גם לא בנאליים וילדותיים. הכתיבה של מאטה מכבדת את הקוראת, וזה נעים.

"בממלכת הרוחות הרעבות" הוא ספר שכל כולו הסבר אחד ארוך לתופעה האנושית של התמכרות. הפרקים הראשונים מתארים את חוויית עבודתו של מאטה בעיר התחתית של מזרח וונקובר, בשכונה שהיא בפועל מרכז הסמים של צפון אמריקה. אזור זה מתאפיין בריכוז חריג של מכורים לסמים כמו קריסטל מת', קוקאין והרואין. תיאוריו החיים ומלאי החמלה הזכירו לי את השנה ההיא בה, כחלק מהפרטיקום שלי בתואר הראשון, הייתי מגיע מדי שבוע למרכז המתדון של ירושלים, ממ"י. מה שהיה יכול להיות פרק צהוב, מעין טיול בספארי האנושי של אזור התחנה המרכזית של קנדה וארה"ב, הופך אצל מאטה לבחינה לא רק של המטופלים שלו, אלא גם שלו עצמו.

הפרקים האלו מובילים את מאטה לתיאור המעמיק יותר של ההתמכרות שלו – רכישת תקליטי מוזיקה קלאסית – ובחינה קרובה יותר (ממש תחת מיקרוסקופ פסיכולוגי) של השוני בינו, סופר ודובר מצליח, ובין המכורים של פרוייקט הדיור שבו הוא עבד במשך כמעט עשור מחייו. גם כאן חשתי הזדהות עמוקה עם מאטה, והדבר העלה בי זכרונות של התמכרויות עבר שלי, בעיקר לאכוהול (אבל לא רק), בתקופות שבהן עבדתי בתחום השיקום של בריאות הנפש, ובעיקר בהוסטלים. על כל פנים, מאטה נובר בדברים. הוא מברר בצורה דקדקנית את כל הנזקים שהוא גרם לעצמו ולאהוביו בגלל ההתמכרות ה"רכה" לכאורה שלו. הוא חוקר את הדינמיקה של התמכרות בחיים שלו ושל מטופליו – את השקרים הבלתי-נמנעים, את הבושה (המזינה את ההתמכרות, המזינה את הבושה), את הכעס (והזעם וכמובן התוקפנות), את הבור הפנימי (המסרב להתמלא, ומכאן הכותרת של החיבור "בממלכת הרוחות הרעבות"), את ההבטחות להיגמל שהמכור מפר בלתי שביב מחשבה, ואת כל שאר התהליכים החברתיים-נפשיים האלו, המוכרים לעייפה לכל מכור ומכורה.

אדלג על החלק שבו מאטה הולך לפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים ורק אומר שלא יכולתי להפסיק לבכות לאורך כל חצי השעה שבו הפרק נשמע באוזניות שלי.

על כל פנים, החלק השלישי של הספר עוסק במוחו של המכור. בדרך כלל אני סולד סלידה איומה מתיאורים של מוחות כאלו ואחרים (והכי עייפתי מ"המוח הסכיזופרני"). הבעיה שלי איתם פשוטה: לא צריך להיכנס לנבכי מוחו של אף אחת כדי להבין אותה. צריך רק להקשיב לדברים שהיא אומרת, שהוא מביע. הרי מה ההבדל בין לומר "אני מוצא שקשה לי מאוד לסרב לביקור לילי בבר" ובין "המוח שלי מקשה עליי לסרב לביקור לילי בבר"? נדמה לי שאנשים מקבלים בקלות יותר תיאורים של מוחות מאשר של סובייקטים, וזאת למרות שמרביתנו סבורים שהמוח והאדם חד הם. העניין נוגע בכמה טרנדים מטרידים של מאת השנים האחרונות: הצורך בביסוס של דברים עם ראיות מוחשיות ונגישות לכל ("אובייקטיביות"), חוסר אמון בסיסי (ופרויידיאני מאוד) בתודעה הסובייקטיבית, וגם היקסמות לא-מדעית ממדע באופן כללי ומרפואה בפרט.

הגעתי אל הפרקים האלו עם דעה מוקדמת ושלילית מאוד עליהם, ותוך כדי קריאה ליבי התרכך וראיתי את הפלוסים הגדולים בכל העיסוק האובססיבי הזה של מאטה בנוירונים ובסינפסות. סייע לי מאוד עצם זה שמאטה, מכוון שבכתיבתו הוא רואה את מכלול האדם ולא רק מצייר רדוקציה ביולוגית שלו, מודע מאוד לסכנות של הרדוקציה הזו ונמנע מהן במכוון. הוא חוזר ומדגיש שלאדם יש ממדים רבים, ושההסתכלות הביולוגית היא אחת מיני כמה והוא מדגים פעמים רבות בפרקים האלו את המעבר בין הממדים – מהממד הפסיכולוגי, הממד החברתי והממד הביולוגי.

יתרה מכך, מאטה עושה תרגיל גאוני ממש בפרקים האלו: הוא משתמש במחקר הניורולוגי העדכני כדי לתת סמכות ותוקף לאנשים הכי חסרי תוקף וסמכות בחברה שלנו – חסרי הבית המכורים לסמים. הטוויסט המבריק הזה מאפשר לו להראות שהאמירות של אותם מכורים ומכורות הם לא "סתם שטויות" אלא תיאורים מדוייקים להפליא של מציאות מוחם. כך הוא מסביר למשל שהשימוש בסמים לא כולל אלא קמצוץ של בחירה אמיתית, ומראה כיצד נפגע מוחם של המכורים באופן כזה, שנטלה מהם במובנים רבים חופש הבחירה (לפחות ברגעים הקודמים לשימוש).

במיוחד חשובה הצורה שבה מאטה מתייחס לפגיעה המוחית החמורה שעוברים מכורים ומכורות בינוקתם וילדותם. על כך הוא יכול גם להעיד בעצמו, משום שהוא חווה את שנותיו הראשונות בגטו היהודי בבודפשט, בשנים של השלטון הנאצי בהונגריה.

עוד נקודה גדולה לזכותו של מאטה היא, שהוא מתייחס לבסיס הרחב של ההתמכרות, ולא מביא את המכורים אלא כדוגמא מוחשית במיוחד להתמכרות. התמכרויות אחרות גם הן ניכרות במוחות המכורים, הוא טוען, והדמיון הזה בין המוחות השונים מאפשר למאטה לטעון בעד סוג של סולידריות בין מכורים שונים.

כאן קבורה אחת מהבעיות הקשות של הספר. בגלל שהיא רואה את מושא ההתמכרות כדבר משני למחלת ההתמכרות של המכור, יש בה מעין חצי-מחילה ליצרנים של מושאי התמכרות, או לפחות ככה אני הרגשתי כשהאזנתי לספר הזה. אני כופר ברעיון שאנחנו נמצאים בעידן התמכרותי במיוחד "רק" בגלל שאנחנו פגועי טראומה ומוחותינו ניזקו בילדות. זו אולי הסיבה העיקרית, אבל סיבה חשובה נוספת היא זו: לא קיים צרכן טוב יותר מהמכור, ובעידן ההיפר-קפיטליסטי, תעשיות רבות בונות ביודעין מכורים. במילים אחרות, מכורים הם כסף גדול. מכורים תמיד חוזרים וקונים, לא משנה כמעט כמה חיים נחרבים בתהליך. אין טוב מזה למי שרוצה להתעשר מסבלם של אחרים.

לאחר שמסתיימת סקירת מוחו של המכור, עוסק מאטה בהרחבה בהתנגדותו למדיניות הקרימינליזציה של המכורים. אין לי הרבה מה להוסיף על זה. אני פשוט מסכים איתו. ראוי לציון שהוא מבליט בכל הזדמנות שרק נקרת לו את התפקיד ההרסני שארה"ב לקחה על עצמה, להשמיד כל תוכנית מיזעור נזקים ודיקרימינליזציה שמפתחים איפשהו בעולם. בכנות, שרמות כאלו של התנקלות לחסרי הישע ראויה להתגלם בדמות עם צחוק זדוני בסרט חדש של מארוול.

סופו של הספר יפה ונגע בליבי, הגם שהוא היה יומרני מאוד, אולי אפילו קצת יומרני מדי (אבל בעצם, את זה אפשר לומר על כל הספר הזה): גאבור מאטה נותן עצות כלליות לריפוי ולפכחות. שוב הוא מביא חן וצניעות יחודיים לכתיבה שלו, שאימלא הוא היה ניחן בהם החלק הזה היה יכול להיות פשוט מגוחך. מאטה שואב השראה ממגוון מקורות, ובעיקר מתוכניות של 12 צעדים, כדי לשרטט כמה שבילים חלופיים לנתיב המעגלי והמחרפן של ההתמכרות. אני אהבתי מאוד את ה"ארבע שלבים פלוס אחד" לחיווט מחדש של מעגלי המוח. לא ניסיתי את זה עדיין על עצמי, אבל בע"ה אנסה בחודשים הקרובים.

זו הייתה לא רק הביקורת על הספר הכי מפורסם אלא גם הביקורת הכי ארוכה שכתבתי עד כה. לסיכום אומר את מה שאמרתי בתחילה: קראו את הספר הזה, הוא כנראה ישנה את חייכן לטובה. במינימום הוא יסייע לכן לתמוך באהוביכן ובמטופליכן, וזה לא דבר קטן בכלל.

נ.ב. זה ספר קצת ניו-אייג'י. הוא עוסק גם ברוחניות ויש בו ציטוטים של הבודהא, של ישו ושל התנ"ך (יש גם ציטוט אחד של ישו שהוא בעצם מהתלמוד). זה היה לטעמי. אבל דעו שזה מה שזה, בנוסף על כל מה שתואר לעיל.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

להלן ביקורת על ספרן של פרנסין שפירו ומרגוט סילק, "אמד"ר" (EMDR, הספר באנגלית ולא ידוע לי אם תורגם), משולב עם החוויות שעברתי בעקבות הקריאה בו.

לפני שבועיים-שלושה התחלתי להאזין לספר. זהו ספר המציג את יתרונות גישת האמד"ר לקהל הרחב. עשיתי זאת לאחר שראיתי שוב ושוב שמטפלי אמד"ר מומלצים לטיפול בפוסט טראומה ופוסט טראומה מורכבת. רציתי להבין במה מדובר.

המוניטין שיצא לאמד"ר הוא מהטובים בעולם הטיפול. אמד"ר נחשבת לגישה פורצת דרך שבאמצעותה אפשר להגיע לריפוי פלאי תוך זמן קצר (אפילו תוך 3 פגישות בנות שעה), ושמה כל כך טוב עד שלאחרונה ארגון הבריאות העולמי המליץ עליה בתור אחת משלושת הגישות המוצלחות ביותר לטיפול בטראומה. מספר המטפלים שעובדים עם אמד"ר גדל במהירות מסחררת מדי שנה, וכאמור, קשה שלא לראות המלצות רבות עליה בפורומים האינטרנטיים השונים.

כן, הסתקרנתי. התחלתי לשמוע את הספר ובמקביל, ביררתי את תנאי הקבלה לקורס אמד"ר בישראל. הדברים הבאים אולי יצבעו את כל שאר הפוסט בצבעים לא-מחמיאים ויהפכו אותי לאדם קטן אכול קינאה בעיני הקוראות: דרישות הסף של קורס אמד"ר גבוהות. לפחות תואר שני טיפולי דרוש, וגם נסיון טיפולי נרחב ולימודים בבית ספר לפסיכותרפיה. לצערי, אני לא עומד בדרישות האלו מכוון שעיקרי השכלתי בתחום מורכבת מתואר ראשון בעבודה סוציאלית ולימודי דיאלוג פתוח.

כעסתי. חשתי תסכול וייאוש. זה כואב לראות את השערים נסגרים בפניך. ביררתי עם חברים וקולגות – וועדת החריגים לא מאשרת לכמעט אף אחד לעבור. גם אנשים מדופלמים בהרבה ממני, דוקטורים לפסיכולוגיה וכיו"ב, לא עברו אותה. נו, טוב, אמרתי לעצמי, לפחות נראה במה מדובר, והמשכתי לשמוע את שחקנית הקול מקריאה את הספר.

בתמצית ובקווים כלליים, אמד"ר היא גישה שמורכבת משתי אלמנטים – סשנים קצרים בהם מזיזים את העיניים בצורות מסויימות ובמקצבים מסויימים, וטיפול כמו-קוגנטיבי (או ממש קוגנטיבי) בו נעים מעיסוק בזיכרון אחד למשנהו. את האלמנט של תנועת העיניים (לפי שפירו וסילק אפשר גם ליצור אפקט זהה לתנועות העיניים באמצעות טפיחות על הידיים ובעוד אמצעים דומים) אפשר לתאר כמעין האק (פירצה) של המוח. כלומר, זהו דבר בלתי מוסבר, בלתי מובן, שמנטרל זכרונות ממטענם הרגשי אבל – איש לא יודע למה. האלמנט השני הוא סוג של חשיפה הדרגתית, דבר שמוכר לכל מי שלמד פסיכולוגיה התנהגותית בשנה הראשונה או השנייה שלו באוניברסיטה.

הספר של שפירו, ממציאת השיטה, וסילק מלא בתיאורים פנטסטיים של ריפוי טוטאלי מטראומה עיקשת תוך שעות ספורות ולפעמים גם תוך דקות ספורות. זהו ספר שעוסק יותר בקסם מאשר בטיפול. הוא מהמם אותך בתיאורים של זוועות – אונס ומלחמה במיוחד – ואז מהמם אותך שוב בתיאורים של ריפוי. הוא גם מכיל את סיפור גילוי הגישה, שנשמע יותר מכל כמו סיפור של התגלות דתית (בעיקר הוא הזכיר לי את סיפור הכתבת הקוראן לנביא מוחמד במערה): פרנסין שפירו התהלכה בשדה יום אחד כשהיא שמה לב שמחשבות מטרידות באות ואז נעלמות מראשה. היא התבוננה התבוננות מדיטטית שקטה בגופה ונוכחה לגלות שההעלמות של אותן מחשבות קורת בדיוק כאשר עיניה זזות בדפוס מסויים. השאר הוא היסטוריה.

כדי לנטרל את הספקנים, שפירו וסילק מביאות נתונים משורה של מחקרים אשר פורסמו בכתבי עת נחשבים. אלו מספקים גושפנקא סופית לטענותיה – אמד"ר מצליח לרפא בשיעורים מדהימים (עד כ-80%) אנשים שקודם לכן נחשבו לחשוכי מרפא, כמעט סופניים.

כשהגעתי לאמצע הספר פניתי בתסכול לחברי הפייסבוק שלי ושאלתי אותם אם כדאי לי לגשת לועדת החריגים הידועה לשמצה של אמד"ר ישראל, או אולי ללכת ללמוד שיטות אחרות המבוססות במידה רבה על תנועת עיניים. מרבית התגובות היו מהסוג שמחמם את הלב – מעודדות, מחזקות, תומכות – אך היו כמה תגובות שהביעו התנגדות נחרצת לכל אותן חלופות שנוצרו עם השנים לאמד"ר. כאן אעצור לרגע ואסביר מהן כל אותן חלופות.

בעולם הטיפול נהוג לפתח שיטה, להתמציד לה ראשי תיבות עם 3-4 אותיות, לרשום פטנט או לפחות להטביע סימן רשום, ליזום מחקרים שיתקפו את הגישה ובקצרה – לבנות מזה קריירה. זה מה שעשתה פרנסין שפירו החל משנות ה-80 של המאה הקודמת, וזה גם מה שעשו מתחריה. אלו העתיקו את העקרונות של תנועות העיניים ובנו סביבם פרקטיקה שונה. כך נוצרה תעשייה שלמה של חיקויי-אמד"ר. הקורס הרשמי של אמד"ר הוא קצר מאוד, וגם הקורסים של האלטרנטיבות קצרים. שפירו מבטיחה ניסים ונפלאות, וכך גם מתחריה. אלא ש-3 דברים מבדילים את האמד"ר מכל שאר הגישות הדומות לה: דרישות הסף (כאמור, גבוהות יחסית), החיבור לגישות טיפול מוערכות (כגון סיביטי) וערימת המחקרים שהוזכרה כבר, שמוכיחה שזוהי שיטה בעלת יעילות עליונה. ככה לפחות הבנתי את הנושא עד שפנתה אליי חברה קרובה בהודעות הפרטיות והאיצה בי ללכת ולקרוא מטא-מחקרים בדבר יעילותה של גישת האמד"ר.

אומר בכנות שהקריאה של המחקרים האלו זיעזעה אותי. היא נמצאת בניגוד חד לטענות של שפירו וסליק בספרן. בקיצור נמרץ, יעילותה של הגישה זהה בפועל ליעילותו של טיפול קוגנטיבי לטראומה. במילים אחרות, אין שום תועלת נוספת בתנועות העיניים. גם אין שום אסמכתה ליעילות יוצאת הדופן שמתוארת בספר. זהו טיפול ככל הטיפולים. טוב מאוד, אבל לא טוב מכולם.

ההתפכחות שלי הובילה אותי לקרוא מאמר היסטורי שמנסה להתחקות אחרי שורשי גישת האמד"ר. מסתבר שאמד"ר (או לפחות החלק של תנועות העיניים) כנראה נבעה מנל"פ (NLP), גישה טיפולית שולית שבעולם הטיפול נוטים להתייחס אליה בבוז ובחוסר רצינות. לפי המאמר ובניגוד לפרסומים הרשמיים של שפירו, שפירו בעצמה הייתה חסידה אדוקה של נל"פ עד שדרך כוכבה והיא נודעה כגאונה שפיתחה את אמד"ר.

לאחר שנשאבתי אל תוך הספירלה של ביקורת האמד"ר, צפתי ועליתי שוב לשאלות שהעסיקו אותי בתחילה. אני יודע שאמד"ר עזר לאנשים סביבי בצורה מעוררת השתאות. אני יודע שלפעמים היא עוזרת בזריזות וביעילות, כמו ששפירו טוענת בספריה. אני לא יודע למה אמד"ר עוזרת, ואם יש משמעות לתנועות העיניים. אני לא יודע אם יש הבדל מהותי בין אמד"ר והחלופות לה (זה ככל הנראה תת-מאבק בתוך המאבק הגדול בין אנשי טיפול מדופלמים ובין אנשי טיפול אלטרנטיביים). אני לא יודע למה המחקרים לא משקפים את המציאות הקרובה לי, או אם הנושא אפוף שקרים בתחפושת של מתודולוגיה מחקרית פגומה.

גם את הספר הזה קראתי עד מחציתו.

ועדיין לא החלטתי מה לעשות בנוגע ללימודי אמד"ר.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

ביקורת ספר: כפירות ניורוקוויריות (Neuroqueer Heresies) מאת ד"ר ניק ווקר (אנגלית, 2021). תודה לטל אלון מן על ההמלצה.

רק שנים רבות אחרי שפירסמה ד"ר ניק ווקר את מאמריה הגדולים היא מוציאה לאור מקבץ של מאמרים, מהם חדשים ומהם ישנים, ומרביתם עוסקים בקוויריות ובפרספקטיבות רדיקליות על אוטיזם ונ"ד אחרים. ווקר היא פרופסורית מוערכת לפסיכולוגיה ומההוגות המוקדמות והראשוניות של אסכולת הגיוון העצבי. היא הייתה חברה בקהילות אינטרנטיות אוטיסטיות קדומות שבהן פותחו רבים מהמילים ששגורות היום סביב הנושאים שהוזכרו לעיל.

הספר הזה הוא הלכה למעשה מילון מושגים. מרבית המאמרים הם טקסטים קצרים להפליא שמבארים מילה כזו או אחרת. יחד, המושגים האלו מתחברים לשפה, ובניית שפה חדשה הוא בפועל הפרוייקט הגדול של ווקר, כפי שעולה מהספר הזה. ווקר היא מעין אליעזר בן יהודה שכזו. את מרבית המושגים היא טבעה בעצמה או בשיתוף עם חברות קהילה אחרות: גיוון עצבי (נ"ד), ניורוקוסמופוליטיות וניורוקוויריות. מושגים אחרים קדמו לה אבל היא עזרה לחדד – כך לדוגמא היא עוזרת לקוראת להבין את החישחוש בצורה מדוייקת יותר.

באחד משני המאמרים המבארים את מושג הנוירוקווייריות ווקר מסבירה לקוראת את ההגיון העומד מאחורי החיבור של פרדיגמת הגיוון העצבי והתיאוריה הקווירית: הצגת המגדר ההטרונורמטיבית שלנו קשורה בקשרי עבותות בהצגה של הנוירוטיפיקליות. שום דוגמא לא מסופקת על ידי ווקר, אבל ניתן לחשוב על הקושי של אוטיסטים גברים רבים להשתלב בעולם הדייטים הנ"טי גם כאשר הם ממסכים בכבדות.

במאמר המבאר את רעיון הנוירוקוסמופוליטיות ווקר מבקשת מאתנו לדמיין עולם שבו אנו בונים קומה נוספת על הקומה של הקבלה וההכרה בגיוון העצבי, ובו המגוון הופך למקור כוחנו. זה מרגש ומסעיר את הדמיון.

אני מקווה שהצלחתי להעביר משהו מרוח הקדמה והערכה של פלא השפע שווקר מביאה בכתיבה שלה.

מאמרים ספורים באוגדן הזה לא מגדירים מונח אלא הם בנויים לפי תבנית של מכתב הממוען לציבור כלשהו. שניים מהבולטים בהם הוא המכתב הממוען להורים של אוטיסטים-ות והמכתב הממוען למטפלים-ות נטים-ות של אוטיסטים-ות. אלו מכילים כמה תובנות חשובות. כך, לדוגמא, במכתב למטפלות ווקר מתארת בדיוק מירבי את התהליך שבו מטפלות ממוצבות בתחילה בנקודת מצב של עליונות על המטופלים שלהן (כתוצאה מנורמות לקויות ואייבליסטיות), ולאורך הקריירה שלהן, בגלל שהן לעולם לא משתחררות מעליונותן, לא באמת מכירות את המטופלים שלהן. זו לא המקרה היחיד בו ראייתה חדה עד רמה כזו, שהיא מעוררת התפעלות.

באופן כללי, יש בכתיבה של ווקר הרבה דיוק והתעסקות ביסוד הדברים. לרוב, זה מועיל, אבל זה יכול גם לתסכל את הקוראת המנוסה והמיודעת או את הקוראת שזקוקה לדוגמאות (ווקר מספקת הגדרות ברורות אבל לרוב לא מדגימה אותן). בנוסף, ווקר משתמשת בטון נזפני שאופייני לשמאל האמריקאי ולעתים קרובות האופן שבו היא שבה ומזכירה את רדיוס ההשפעה הרחב שלה (כך וכך ציטוטים אקדמיים, כך וכך תרגומים לשפות זרות) יכול להחוות כמיותרת ומעיקה, כאילו היא טופחת לעצמה על השכם בחדר מלא באנשים שגם ככה מריעים לה.

זהו ספר חיוני שחבל שלא תורגם ולו בחלקו לעברית. הוא מציב פלטפורמה שיחית טובה ויציבה עליה ניתן ביתר קלות לנוע קדימה. מומלץ מאוד.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

ביקורת ספר: הדור האבוד של האספרגר, מאת שגית בלומרוזן-סלע.

הספר החשוב הזה מתחיל ברגל שמאל – כבר בכריכתו נעשה שימוש במונח "אספגר".

הנס אספרגר היה משת"פ של הנאצים שיצר שתי הבדלות: ראשית כל, הוא הפריד את האוטיסטים מתוך מה שהיה בעיניים של הפאשיסטים בסך הכל מעין גוש של מאסה טרום-אנושית, גוש שהכיל "משוגעים", "אימבצילים" וכיו"ב שפרטיו יועדו לרציחה במקרה המרושע או בידוד מכלל החברה במקרה המעט-פחות-מרושע. ההפרדה התיאורטית השנייה שאספרגר יצר, ושבזכותה שמו נרשם בספרי ההיסטוריה של הרפואה, הייתה בין האוטיסטים ה"טובים", כלומר אלו שיכולים כנראה להועיל לחברה (כלומר, לחברה הנאצית), ובין ה"רעים", כלומר אלו שאינם בשלים לניצול הזה. מאספרגר ומהנאציזם אנחנו מקבלים למעשה את ההבדלה בין תפקוד נמוך ותפקוד גבוה, כך שלקרוא למושאי הספר (היהודים ברובם, למיטב הבנתי) על שם נאצי שפיקח על השמדתם בעידן קודם, זוהי התחלה לא טובה לספר הזה. (כן, זו רדוקציה של סיפור היסטורי מורכב, אבל לפעמים עדיף ככה.)

נתקדם לתת-הכותרת של הספר: שם המחברת.

שגית בומלרוזן-סלע, הסופרת של "הדור האבוד של האספרגר", היא כיום פיגורה שאין לה תחליף בשדה הטיפול של אוטיסטים ואוטיסטיות. מאמרה מ-2014 על בעיית תת-האבחון של אוטיסטים ואוטיסטיות היה אבן דרך חשובה מאין כמוה עבור מאות אנשים, מי מהם אוטיסטים שהבינו באמצעותו על היותם אוטיסטים ומי מהם אנשי ונשות טיפול שהבינו מחדש באמצעותו אלמנטים קריטיים בעבודתם. המאמר הזה עשה דברים שלא קרו לפניו והוא הפך אנשים רבים למודעים ולטובים יותר. משום כך יש לזקוף לזכותה של ב"ס (בלומרוזן-סלע) את ההצתה של ניצוץ מהפכני בשדה הטיפול הישראלי.

יש לציין שהכתיבה של ב"ס החלה לאחר ש"יעל" (שם בדוי) התעקשה מולה שהיא אוטיסטית ושכנעה אותה שחסר לה ידע בנושא. בעקבות זאת ב"ס פנתה לחקור וללמוד את הנושא, והתפתחה משם. מאמרה מ-2014 הוא למעשה חקר מקרה של "יעל". לאחר מכן, אגב, הפכה אותה "יעל" לאקטיביסטית מוכרת בתחום.

על כל פנים, ב"ס היא יותר מכותבת של מאמרים וספרים בנושא. היא גם המטפלת של נשים וגברים אוטיסטים רבים בישראל והמאבחנת של רבים עוד יותר.

אם רוצים לומר זאת נחרצות אפשר לומר זו בתימצות כך: השפעתה של ב"ס על תחום הפסיכותרפיה של האוטיסטים והאוטיסטיות בישראל היא גדולה, ואולי ניתן אף לומר שעצומה. בנישה שלה, של פסיכותרפיה המותאמת לאוטיסטים-ות מבוגרים-ות, ישנן רק מעטות מלבדה בארץ, וממש אף אחד, ככל שאני יודע על כך, עם הרקורד שלה בכתיבה על הנושא בעברית.

על כל פנים, נמשיך לדיון בספר עצמו.

הספר הזה עשוי מתערובת של אלמנטים חיוביים ושליליים, וקשה להפרידם אלו מאלו. לצערי, החיוביים חיוביים מאוד והשליליים, לענ"ד, שליליים ביותר. אפשר לעשות הכללה גסה ולומר שהחיוביים עוסקים בפרקטיקה של הטיפול (בצדדים הארציים והמוצקים יותר שלו), והשליליים עוסקים בתיאוריה. הם שלובים זה בזה, כאמור. משל: אחרי טיטוא של הדירה קטן הליכלוך אבל גדלה המודעות אליו, כך שמעט הליכלוך שנותר נעשה גלוי יותר. גם אצל ב"ס יש תחושה כזו, שהחיובי מבליט את השלילי.

החיובי, קודם כל ולפני השלילי: ב"ס דנה בספר הזה במאפיינים האוטיסטים ובבילבול שהם יוצרים אצל אנשי ונשות טיפול. היא מסבירה בפירוט רב איך אוטיזם יכול להידמות למגוון של תופעות אחרות, ומשום כך, אוטיסטים ואוטיסטיות מקבלות תוויות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות שגויות שרק מזיקות להם – הן מבחינת היחס הממסדי שנגזר מהן והן מבחינת זה, שהן מקשות על אנשים לגלות את התכונות האמיתיות המאפיינות אותם. יתרה מכך, ב"ס מראה את הכשלים של טיפול בגישות סיביטיסטיות (CBT וכיו"ב) ודינמיות באוטיסטים ואוטיסטיות. בכל הדברים הללו ב"ס יוצרת תקדים בנוף הטיפול הישראלי, ובעצם ממשיכה את העבודה שעשתה 7 שנים לפני כן באותו מאמר שתואר לעיל. היא עוזרת לעיצוב של דור מטפלים עם אינפורמציה נכונה יותר לגבי אוטיזם. זהו דבר בעל חשיבות אדירה בעיניי. ייתכן שווה להעיר שספר מעניין שיצא השנה, ספרה האחרון של חוקרת האוטיזם ג'ודי איטון, למעשה מנסה לעשות את אותו הדבר שב"ס עשתה בהצלחה ב"דור האבוד" לפני כ-3 שנים. במילים אחרות, ב"ס עושה כאן מעשה חדשני.

בצד השלילי אפשר למצוא את התיאוריה שהיא מתחילה לפתח בספר הזה (וממשיכה למיטב ידעתי בספר הבא וגם במאמר שהתפרסם ב"שיחות", שעוד אגיב עליו בע"ה), של נתק בקרב אוטיסטים בין "התהליכים הראשוניים" שלהם ל"תהליכים המשניים" שלהם. זוהי תיאוריה שלמיטב הבנתי נטועה בפסיכואנליזה. לא אפרט אותה כאן, כי קצרה היריעה. בכל אופן, ידוע לי שיש אוטיסטים שרואים בתיאוריה הזו תיאור מוצלח של ההוויה שלהם, אבל אני באופן אישי – וגם מהזווית המקצועית – חשבתי שהתיאוריה הזו היא פיספוס גדול ושהקשרים שלה לתיאורי המקרה בספר היו, בנוסף על כך, רופפים למדי. פיתוח של תיאוריה חדשה על אוטיזם הוא בוודאי דבר מפתה, ביחוד אם התיאוריה מתכתבת עם מסורת טיפולית מכובדת כמו הפסיכואנליזה, אבל בעיניי היה עדיף לדון במקום זה בתיאוריה המונוטרופית לאוטיזם, הן משום שהיא פותחה על ידי אוטיסטים ואוטיסטיות, והן משום שהיא מקובלת באופן יחסי על ידי הקהילה האוטיסטית (אם לא באופן מוחלט אז לפחות יותר מתיאוריות אחרות). ייתכן שהדבר היה יכול גם לעצב חיבורים מוצלחים יותר בין תופעות שונות שעלו בטיפולים שלה.

הפיתוח התיאורטי של ב"ס נשען על, ובתורו גם מזין, את תיאורי המקרה שלה. לעתים הם מציגים את מניפת הקשיים והאתגרים של אוטיסטיות-ים בעולם נוירוטיפיקלי ומסייעים למטפלת הקוראת את הספר להתכונן טוב יותר למפגש עם הציבור האוטיסטי במרחבים שיקומיים-טיפוליים, ולפעמים הם צונחים לכל מיני פרשנויות שלא מועילות – ואולי אף ממש מזיקות – משום שהן מסבכות שלא לצורך את הקשר בין מטופלים אוטיסטים ומטפליהם האוליסטים.

בנוסף, המקורות הביוגרפים של הספר הזה הם בעיניי מיושנים, הגם שרובם נחשבים לקאנוניים, ואין סתירה בין הדברים אלא אולי אף הגיון רב – גם קאנון צריך להתעדכן מדי כמה זמן. ישנה היום כתיבה אוטוביוגרפית מאוד נרחבת של אוטיסטים-ות על עצמן-ם. משונה להתקל לאורך הטקסט בציטוטים מלפני כ-20 ואף 30 שנה, חלקם ממש מזעזעים (לדוגמא, ציטוט ארוך שבו מגולם האוטיזם כגנב ורוצח). אני מודה ומתוודה שאני לא בקיא כמו הסופרת בכתיבה על אוטיזם, אבל התרשמותי היא בכל זאת שישנם בספר דברים שעומדים בסתירה להרבה מהספרות המרכזית והמקובלת בעשור האחרון, והבעיה היא בפיתוח התיאורטי שלה ובהסתמכות על מקורות שאבד עליהם הכלח. למרות זאת, וכפי שאמרתי, יש בספר הזה הרבה דברים חשובים מאוד ואפילו הכרחיים למטפלים ומטפלות בישראל בימינו.

לסיכום, מצד אחד הספר חדשני, ומצד שני, הוא לא חשדני מספיק כלפי היומרה שהוא מציג, ואולי הבעיה כרוכה בכך, שהוא לא מתקיים כקול בתוך דיון עולמי עכשווי המובל על ידי קולות אוטיסטיים לגבי סוגיות שונות באוטיזם. חלק מהסוגיות דוהרות קדימה ביוטוב ובטיקטוק, והספר הזה נשאר מאחור. ייתכן שהדבר נסלח משום שהוא ספר מבואי ראשון מסוגו בעברית.

לצפייה בפוסט בפייסבוק