בלוג

אני חושב על הזוועות בזמן שברדיו יש שירים נוסטלגיים על חיילים.

אני שואל את עצמי, מה אני יותר – מנותק מהחיבור או מחובר אל הניתוק? אני יותר תלוש כשאני נסוג מהשיחה הנינוחה עם אשתי אל מחשבות קודרות? או יותר משוסע ומנוכר למציאות בשלמותה כשאני שוכח לרגע את כל מה שמתחרש ומניח לעצמי לזרום עם החיים?

(זה מה שדיברתי עליו בפודקאסט שלי "מדוע ואיך אנשים משתגעים?".)

חברה עם פיצוליות היא כמו מבוך שממנו יש רק מוצא אחד – להתנתק בצורה כלשהיא.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

דקת דומיה ליורם קפלן ז"ל.

יורם היה עו"ס עם נסיון חיים – מה שנקרא בזמננו "מתמודד". הוא כתב בלוג בתפוז על ברה"ן לפני יותר מעשר שנים. לצערי הבלוג, שהיה שריד לאותה תקופה, נמחק מאז. הוא כתב בעוד מקומות, ביניהן שיחה מקומית. יורם הקדים את זמנו מאוד בנושאי הכתיבה שלו ואני מרגיש שהוא השפיע על העשייה שלי.

מעולם לא נפגשנו אבל מאחר ונודע לי שהוא נפטר לאחרונה, חשבתי שאתן לו כבוד אחרון כאן בעמוד.

תודה רבה יורם קפלן. תנצב"ה.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

אני רואה את זה המון במשפחות שאותן אני מלווה – מישהו לא מדבר.

אני רואה את זה על עצמי. כאן בעמוד הזה אני לא כותב יותר מדי על דעותי הפוליטיות אלא ממש בקושי ובשוליים, למרות שזה אולי הזמן שבו הכי חשוב בעיניי לומר את הדברים שאני רוצה לומר. וכן, זה קשור תמיד לבריאות הנפש, שזה הנושא שלשמו התכנסנו כאן.

אז אם אי אפשר לדבר, לפחות שנדבר על למה אי אפשר לדבר.

אהבתי את הסרט החדש של רועי אסף, "מופע טוטאל". הוא עוסק בדיוק בזה – למה אי אפשר לדבר.

למה? למה אי אפשר ממש לדבר כאן בפתיחות?

בראש פירמידת ברה"ן יש חברת כנסת, שכולם אוהבים כי היא עושה הרבה עבורנו. היא מקדמת כל מיני יוזמות חדשניות ומדברת הרבה בעדנו. במקרה, היא גם חברה ב"ציונות הדתית". היא מחליטה הרבה דברים, והראשים של לא מעט ארגוני ברה"ן בישראל לא שונים בהרבה ממנה בפן הפוליטי. כלומר, גם הם ימנים מסוג כזה או אחר.

אבל כמובן שזה לא רק זה, זה לא רק החלונות הגבוהים, הגברים המעונבים וכו'. זה גם זה שהעם עכשיו רובו ככולו חושב ימין, אוכל ונושם ימין. מי שפותח את הפה מסתכן בעונש הפופולארי של תווית ה"בוגדים" – הגליה פנימית, אבטלה, עוני. במילים אחרות, מי שמדבר בדרך כלל לא מקבל עבודה בתלוש – בטח שלא במגזר הציבורי, וגם לא לקוחות – מסיבות דומות.

למעשה אפשר לומר את כל מה שאני רוצה לומר במילה אחת: פחד. פחד מניע אותי לשתוק.

לא רק על השם שלי, ולא רק על הווה שלי ושל המשפחה שלי, אלא גם לעתיד. יש לי כל מיני רעיונות על דברים שאני רוצה ליזום וליצור, אבל אם אני אדבר בחופשיות על מה שקורה עכשיו בחזיתות, ייתכן שפרוייקטים עתידיים שלי יטורפדו עוד לפני שהם יצאו לאוויר. האם אני מוכן להקריב את העתיד למען זה?

הרבה פעמים מאז 2010, השנה שבה התחלתי לכתוב על בריאות הנפש ועל נושאים משיקים, כתבתי טקסטים מכעיסים נורא. כתבתי בזכות אולה, אברה, גליה ובזכות עוד הרבה אאוטסיידרים; כתבתי נגד הרבה אנשים חזקים בטירוף, שגם ביטאו כלפיי שנאה גלויה לא פעם. ספגתי אש בכמויות. אפילו הואשמתי ברייג'בייט. ופחדתי, כמובן שפחדתי (מתביעות דיבה וחרמות וכו') אבל לא כמו שאני פוחד עכשיו. בכל אותם שנים תמיד היה מחנה שלם שיכולתו לסמוך עליו. עכשיו כבר אין לי את פוליסת הביטוח הזה, את הגב הזה.

אלו זמנים כל כך קשים. ולעקר את הכתיבה שלי בהכרח הופך אותי לכותב טוב פחות. הטראומה מסביבי בוהקת, יש לי מסמכים שלמים לומר עליה אבל אי אפשר לעשות את זה בלי להכנס לנושאים פוליטיים מאוד. זה כמו לכתוב בלי חצי מהמקלדת. אז אני לא כותב בכלל.

זה בקצרה הסיבה לשקט שלי, ואולי בכלל לא שמתן לב ששתקתי. אני לא מאשים, ככה זה עם זה.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

המחאה לא עזרה. גם לא תחינות המשפחה. התקשורת התעלמה ברובה.

הוא לא הפך לסמל למתמודדי הנפש המיוסרים והמדוכאים (אולי זה לטובה). הוא לא היה סמל לאף אדם אלא עבור קומץ מושמץ.

ספק אם אי פעם היה יוצא מהצינוק החמאסי אלמלא ה-7 באוקטובר. זה ציני? המציאות צינית.

אמרו לי, דווקא אנשים טובים – תרפה, הוא ז"ל. למה להפגין? לשבש את התנועה? בשביל מה הפוסטים? זה היה לפני כל כך הרבה שנים, בעולם אחר עם כללים אחרים. עכשיו הוא חזר לאמא שאוהבת אותו. לאחיו שנאבק באומץ למענו.

נתן להם חיבוק יבש. מי יודע מה הוא עבר שם בעשור הזה בזמן שאנחנו חיינו את חיינו. קשה לדמיין.

התפילה שלי עליו היא שיחיה בנועם בע"ה. שלא יאושפז בכפיה שוב. שלא יטעם עוד את הטעם המר של חדר קטן, סגור ומעופש.

ואם ח"ו יקלע שוב לשבי, כל שבי, שידברו בזכותו לפחות כל מי שדיבר עד היום. בינתיים מתנתי היא שארפה ממנו – דווקא שארפה. שיחיה בנועם בע"ה אמן.

(וגם הישאם א-סייד. הכל תקף גם עבורו.)

לצפייה בפוסט בפייסבוק

ראיתי את הסרט "מכתב בלי כתובת" על האנס והפסיכולוג הנודע חנוך ירושלמי.

בלי שום ספק, מדובר במפלצת הניזונה מחלקי נשמות של נשים.

שמחתי על הסרט שמחה ספוגה בדמעות של עצב. זה הצפוי. אבל מעבר לזה, גם כעסתי.

לא יכולה להיוולד ולחיות מפלצת כזו, כמו שכתבה מרית בן ישראל ב"בנות הדרקן", בלי הרבה עוזרים, וממגוון סוגים.

כשפרסמתי מאמר נגד ירושלמי ב-2021 כעסו עליי – "אנסים כאלו יש בכל מגזר, למה אתה נטפל אלינו". סוג של הגנה רטורי ששכיח אצל ילדים – למשוך בכתפיים ולומר "אבל כולם גם עושים את זה!". כולם, להוציא את הנפגעות, באמת צריכים לעשות חשבון נפש.

אולי אני כועס במקום לכאוב. אולי אני כועס כדי לכאוב. אולי אני כועס בגלל שאני כואב – המעשים שלו כל כך גהנומיים, כל כך מרושעים, שהייתי רוצה שהוא יוגלה כמו מפלצת מהאגדות אל אי בודד.

ובעצם, פתאום אני חושב, למה לא כל מי שידע עליו לא יצר עצומה ענקית להגלייתו? אם כולם היו חותמים אז כולם היו מוגנים בתוך הכלל. ולמה אני לא עשיתי את זה במקום לכתוב מאמר?

חבל, באמת חבל. אבל היו אמצעים ישירים יותר, פשוטים יותר: סעיף 28, שבסופו של דבר הביאה לשלילת רשיונו של ירושלמי. אני לא מבין את המרואיינים הפסיכולוגים בסרט – איך הם מסבירים את זה שועדת האתיקה צברה ערימת תלונות עליו ועדיין לא פעלה? הם מספרים כמה נדיר השימוש ב-28: ירושלמי הוא היחיד שכלפיו נעשה שימוש ב-28. זה נראה להם כמו אות כבוד? בעיני זה אות קין. גם אם לא עליהם באופן אישי.

חזרתי עכשיו וקראתי את המאמר הישן שלי. למיטב זכרוני, כתבתי וערכתי אותו תוך שעתיים, בזריזות, כי מה שרציתי לומר התפוצץ מתוכי. לא יכולתי לישון יומיים.

אין שם מילה מתוכו שאני לא עומד מאחוריה היום, אחרי שאני יודע בדיוק מה ירושלמי, הרשע הזה, עשה. זה אחד מהסיפורים הדוחים בהסטוריה של הטיפול הישראלי, וכן, הוא מכתים את ציבור המטפלים בישראל, כי אם לוקח לועדת האתיקה כמעט עשור לתקוע מקל (מקל בגודל בינוני, לא מאסר) בגלגלי מכונה משומנת של אנס חלקלק וסדרתי בזמן שהוא מטפס בהיררכיה המקצועית עד שהוא מכשיר חלק עצום מהמטפלים והמטפלות בישראל, אז אין הגנות של ממש על מטופלים. בפועל, אין מנגנונים מגוננים. וכל פילפולי המשפט והדין לא יעזרו למסך את האמת הזו.

זה סיפור מביש, הסיפור הזה, והבושה עוד לא נזלה מאתנו.

(אם אחת מהנפגעות של ירושלמי קוראת את זה, ובעבר גיליתי שדברים כאלו יכולים לקרות לי, אני רוצה שתדעי שליבי ושכלי איתך.)

לצפייה בפוסט בפייסבוק

(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)

ביקורת ספרים #12: דרכו של הפסיכונאוט, כרך 1, מאת סטניסלב גרוף (תודה לניר תדמור וסביון בן ישראל על ההכוונה בקריאה). האזנתי עם דילוגים לספר באנגלית, אבל הבנתי שמאז שהתחלתי את ההאזנה יצא הכרך בעברית בצורה מודפסת בהוצאת פראג.

שימו לב! כל האמור כאן הוא דעתי האישית ולא מהווה המלצה משום סוג שהיא, לא לנטילת חומרים מסויימים ולא לאימוץ דרך רוחנית מסויימת. כן, באמת, זה לא כסת"ח משפטי, אני באמת חושב כך. מה אני כבר יודע? כלום.

על כל פנים –

גרוף הוא פיגורה כלל עולמית בחקר הטיפול הפסיכדלי ומאחוריו ישנם לא פחות מ-6 עשורים של מחקר, עשייה וכתיבה. זו קריירה שכמעט ואין כדוגמתה בפוריות ובשפע. בתחילת דרכו הוא הוכשר כפסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, ואז, תוך כדי מסע מצ'כיה הקומוניסטית לארה"ב הקפיטליסטית, הוא פגש את האסיד (הלס"ד), השתנה בעצמו ושינה רבבות. הספר הזה הוא מעין מגנום אופוס אחרון שלו; אסופה של מאמרים קודמים, ערוכים אל תוך צורה של ספר עב-כרס ורב-כרך שמנסה להביא בפירוט את – עד כמה שזה יכול להישמע בלתי אפשרי – כל רעיונותיו של גרוף (ישנו ג'אנר כזה, של ספרים שכותבים בדרך כלל גברים הרוצים למסמר את השפעתם על העולם ולהותיר אחריהם מורשת ברורה, והספר העצום הזה משתייך אליו). מחד, שמחתי על ההזדמנות להכיר את כל ההגות של גרוף בזבנג אחד, ובסך הכל עבורי זו הייתה קריאה אינטנסיבית ומלאת עניין. מאידך, ישנו משהו ביומרה הזו של כתיבה מונומטלית שמרגיש כמו מפלצת מונולוגיסטית שבולעת את העולם כולו ולא מותירה בו אף קול סורר.

כבר בפרק הראשון מתבהר שזו, במובן מסויים, דרכו של גרוף. הוא כותב על ההיסטוריה של הפסיכדליה והפסיכונאוטיקה, ואין שום מסורת ילידית – אדרבא, אין שום זרם ניו-אייג'י, שום תנועה פרדסחנאית – שלא מתאחדים עם התיאוריה שלו: תקשור, קבלה, טקסים שבטיים בדרום אמריקה ואפילו סייטולוגיה (אף על פי שהוא מעיר את ההערה המתבקשת, ומתנער מפועלו הכתי של האבורד, נביאה של התנועה) – כולם מתאספים ומתערבבים איכשהו אל תוך תפיסת עולמו. לי אין שום ספק, וגם גרוף עצמו מכיר בזה גלויות, שאם את, הקוראת, מהטיפוסים האלו שלא מתחברים לעולמות הניו-אייג', הספר הזה יעשה לך אחד משני הדברים הבאים: הוא יתנץ את הבנתך של העולם או יתסכל אותך מאוד. מול חומר כל כך חזק, אין מקום של ממש ליחס פשרני.

זה עלול להישמע סותר, אבל חשוב לי בכל זאת להדגיש שגרוף הוא איש מדע. העניין היחודי שלו הוא, שהוא מחיל את המתודה המדעית גם על עולמות רחוקים ביותר מהמעבדה הסטרילית, ומגיע במתיחת זרועותיו הארוכות עד למשכנותיהם של יצורים מיתיים כמו הגרפינים, חלליות של חייזרים מפלנטות אחרות, הריק שבקצוות הקוסמוס, מדורי הגהינום התחתונים וכיו"ב. הפרוייקט המדעי שלו הזכיר לי את ספרו הנשכח והמרתק של פרופ' בני שאנון מהאוניברסיטה העברית, שעבר מאות מסעות עם המדיצינה הקרויה איאהואסקה, תיעד אותן וערך מחקר כמעט-כמותני שבו הוא ספר את כל אחד מהאלמנטים השונים שבהם חזה עם עיני רוחו, אבל אם שאנון הוא עיתונאי של שיקוי אחד, גרוף מתנגד מעצם הווייתו לפעולת התחימה.

אחזור על ההצהרה שבתחילת הפוסט: אין בדבריי שום המלצה ללקיחת סמים בלתי חוקיים או לכניסה סאחית אל הממדים המוזרים האלו. אני עברתי כמה חוויות פסיכונאוטיות בימי חיי – בוודאי שלא רבות כמו שאנון או גרוף – אבל דעתי הבסיסית היא שיש משהו בחוויות האלו שמתנגד עקרונית לסדר שאנחנו מנסים להשליט בהן (כל זה מזכיר לי את מאמרו הנפלא של יותם פלדמן במגזין "הזמן הזה" – "במימיו השחורים ונטולי הנתיבים של הדיוניסי").

עניין מרכזי בכתיבה של גרוף, שחששתי ממנו לפני הקריאה (שמעתי עליו רבות) וחששותיי אוששו כבר בתחילת הספר, הוא החיבור שלו לפסיכואנליזה. גרוף, כאמור, למד פסיכואנליזה. זה היה חלק מהסטינג האינטלקטואלי שלו במפגש עם החומרים הפסיכדליים. יחסו אל הפסיכואנליזה הוא יחס רפורמיסטי: הוא מקבל את רעיונותיהם של פרויד ושות' כמעט בלי עוררין, אבל מוסיף להם נדבכים מאסיביים. יונג והספר האדום הם מרכזיים בחשיבתו של גרוף, אפילו אלמנטריים. גרוף הוא למעשה ממשיך דרכו של יונג, הוא הרב הגדול האחרון לעת עתה בשושלת היונגאית, ואת הלא-מודע הוא מרחיב מעבר לילדות, אל הלידה (שתופסת מקום עצום בהגות שלו) ואף מעבר לה, אל העולם הבא ולעולמות נוספים אחרים. גישה זו הופכת אותו לסוג מעניין של מהפכן, שמצד אחד מערער על יסודות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המוכרים וטוען, למשל, שהתודעה לא מצויה במוח ושהנפש גדולה פי אינסוף מהגוף, ומצד שני, הוא בקלות יכול לתמוך בטיפול שכולל פסיכואנליזה שגרתית יחד עם נטילה של כדורים "אנטי-פסיכוטיים". כן, זה קטע קצת מפתיע לפעמים איתו. כאשר משמרים לאורך הקריאה את הרעיון, שגרוף עומד על גג הבניין הפסיכואנליטי אבל מוסיף מעליו קומות משל עצמו (בעצם, אולי נכון יותר לומר שהוא כורה לו מרתף עצום, מרוצף יהלומים), זה נעשה פחות ופחות מפתיע.

אסקור עכשיו כמה מרעיונותיו העיקריים – אעשה זאת על פי סדר הופעתם בכרך שקראתי – ולבסוף אבקר את תפיסתו של השגעון, שהיא מעניינת וחשובה כמו שהיא מעוררת זעם עבורי.

ההיסטוריה של הפסיכדליה: רבים ניגשו למלאכת התיעוד הזו, של השימוש ההיסטורי, ראשית בשיקויים אורגניים ואז בחומרים מסונטזים או מבודדים כימית, שיוצרים כולם חוויות הולוטרופיות (מונח שגרוף טבע, שמדגישה את היבט הגודל והשלמות של חוויות כאלו). עידו הרטוגזון עשה את זה בצורה פנומנלית בעברית כבר לפני תקופה ארוכה. אין המון חידוש בנרטיב המסויים שגרוף מעלה כאן על הכתב. הוא מתאר את השימוש בצמחים וחיות מעין זה ברחבי העולם, בתרבויות שונות, על ידי אנשים פשוטים ועל ידי אומנים ופילוסופיות. הנקודה שלו ברורה – זה חלק מהתרבות האנושית, וחלק חשוב בה. לאחר מכן משרטט גרוף בקווים כלליים את התפרצות התחום במאה הקודמת על ידי טיפוסים כמו אלברט הופמן, התפרצות מרגשת שנבלמה על ידי חקיקה דרקונית. מעניין במיוחד בפרקים האלו של הספר הוא הדגש הבא: הפסיכדליה הייתה ממש מראשיתה "בתרבות המערבית" מפותלת בזרועות הפסיכיאטריה והקפיטליזם. יש בכך כדי לסדוק את הנרטיב הפופולארי שרק לאחרונה, עם פעילותם של אנשים כמו אילון מאסק ופיטר טיל, נהיית הפסיכדליה לסחורה. מלבד נקודה קטנה זו, חשבתי שהפרקים האלו היו די צפויים, שלא לומר ממש משעממים.

הלא-מודע הטרנס-פרסונלי: יש בנושא הזה חידוש גדול, ואולי אפילו הגדול ביותר בעשייתו של גרוף. כפי שכבר אמרתי, גרוף מרחיב את הלא-מודע אל מעבר לילדות ושם דגש מיוחד על רגע הלידה. מה שעולה מהמצבים ההולוטרופיים להבנתו, הוא שכל אדם מכיל עומקים אדירים, הרבה יותר אדירים משקיומו של פרט חומרי ונבדל מסוגלים לאפשר. אפשר לתאר את תפיסת עולמו באמצעות דימוי אחד גרפי: ראשית, דמיינו שני קווים מצטלבים. עכשיו ציירו קו שלישי, מעט דהוי יותר, שעובר דרך נקודת ההצטלבות שלהם. על הקו הזה הניחו כמה נקודות, מהם קטנות ומהם גדולות. שני הקווים הם גבולו חיי הנפש של האדם. הקרנות שביניהן – אלו חיי נפשו. הקו הדהוי הוא תמה כלשהי בחייו – נגיד, נטישה ודחייה. הנקודות הם מאורעות או ארכיטיפים שמקושרים לתמה הזו, כמו הרגע שבו הבין שאביו לא יחזור משדה הקרב. ומקום ההצטלבות של כל הקווים – זו לידתו של האדם הזה. אפשר להניח שם את הנקודה הגדולה ביותר, ממש עיגול כזה מלא בצבע.

לפי גרוף, כשאנחנו נמצאים במצב הולוטרופי, עולה תמה כלשהי ואיתה עולים מצבורי חוויות שמקושרים אליה. לעתים החוויות חוזרות במלוא עוצמתן, כחזיונות או בתחושות גוף עוצמתיות. כך אדם יכול לחוות גם את נטישת אביו וגם חוויה קדומה שבה מלך ממלכה סמוכה בגד בו ובסמכות שהוא הטיל. קל להבין מדוע הרעיונות של גרוף מוצאים חסידים רבים כל בשדה הטיפול הפסיכדלי הפורח. הוא נותן סדר לחוויות כאוטיות ביותר.

רגעי הלידה ומשמעותיהם: ייתכן, אבל, שמשהו בהתרכזות של גרוף ברגעי הלידה לא יתאים לחלק מקוראות הספר הזה. עבור גרוף, כמו עבור כל מיני הוגים מתקופתו (אני חושב בעיקר על ר"ד לאינג המאוחר), הלידה היא רגע טראומטי בצורה בלתי רגילה עבור כל יצור חי, ועל אחת כמה וכמה עבור בני אדם. מהשיוט בנוזלי הרחם, עד המעבר בצוואר הרחם וכלה בשלב הסופי של פגישה עם האור המסנוור של החיים – זוהי טראומה עצומה שמקודדת בבסיס ההוויה שלנו. בעיני גרוף, השלבים השונים של הלידה הם מעין מגה-ארכיטיפים, קווים חזקים במיוחד שסביבם דבוקה רוב הנפש האנושית, גם על חלקיה היפים (והאוקייניים) וגם על חלקיה השבורים, הפצועים והפוצעים. מלחמה ומהפכה, למשל, מגיעים משם.

יש משהו בתפיסת עולמו של גרוף שמעקר פוליטיקה, לא עד הסוף אבל במידה משמעותית. מחלוקות מהותיות עוברות טרנספורמציה והופכות לביטוי מעט שיטחי של כוחות נפש עצומים, תת-קרקעיים. ביקורת מעין זו הוטחה ברבים מעמודי התווך של הפסיכואנליזה, והיא תקפה שבעתיים כשמדברים על גרוף. כמובן שניתן לטעון שהוא רק מרחיב את זירת הדיאלוג, ובגוף אחד מתחוללים דיאלוגים שהם גם קרובים אל האדם (כמו יחסיה של הנוסעת בדרכי המדיצינה לבת זוגה) וגם רחוקים (כמו יחסה של האלה ההינדית קאלי לשאר הפנתאון). בעיניי זה לא טיעון חזק במיוחד.

"משבר רוחני" במקום פסיכוזה: גרוף הוא נושא הלפיד העיקרי של התפיסה שלעתים, מה שנראה כפסיכוזה הוא למעשה סוג קיצוני של משבר רוחני, ממנו יכול האדם, כמו שאמן בתרבויות מסויימות, לצמוח ולגדול ולהיות כלי שרת עבור קהילתו ועולמו. ככלל, אין רעיון יפה וראוי מזה, אלא שאלה וקוץ בה – בהגדרתו את חלק מהפסיכוזות כבריאות הוא מגדיר בהכרח את שאירתם כחולניות.

באופן אישי מצאתי קושי גדול בחלק הזה של הספר.

מצד אחד, את חלק מהחוויות שלי יכולתי לסדר יפה-יפה בתוך מטריצות שגרוף סיפק לי. יכולתי להסתכל על החוויות שלי מהילדות של טלפתיה וראיית הנולד, ולתת להן תוקף. אחר כך, בחוויות הפסיכוטיות של הנערות הייתי יכול לראות משבר רוחני. אלו משתבצות בצורה כמעט מושלמת בתוך הגדרתו של גרוף למשבר רוחני. בהמשך, עם כל מיני התנסויות פרועות יותר, חוויתי דברים שבהחלט אפשר להקביל לתהליך הלידה. ואם זאת, אני מרגיש התנגדות גדולה למיסגור הגרופיאני, הוא מרגיש לי לא הוגן ולא נכון. אני חש שיש בו התרחקות מכל מיני דברים שהם יומיומיים אבל טעונים בכוחות פסיכולוגיים גדולים – המצב המתמשך בבית שבו גדלתי, התרבות הישראלית שהקיפה אותי, ועוד. יתרה מכך, היא מבדילה אותי מאנשים אחרים שסבלו כפי שאני סבלתי, שלא ייתכן לפי שיטתו של גרוף שכולם עברו משברים רוחניים ולא פסיכוזות.

במקביל לשמיעת הספר של גרוף הקשבתי לפרקים מתוך ממואר שטרם פורסם מאת סביון בן ישראל. בן ישראל התראיינה לפני מספר שנים לפודקאסט "תודעה רבה" וסיפרה שם על המשבר הרוחני שעברה בתחילת שנות ה-50 שלה. בממואר היא יורדת לפרטים רבים בהרבה משהיא חשפה באותו הראיון. היה לי מעניין במיוחד לשמוע את שני הספרים זה לצד זה, ואני שמחתי שעשיתי את זה. בן ישראל הדגימה את מה שגרוף תיאר. אני חושב שיש הרבה "תיאורי מקרה" כאלו, שמתחברים ביודעין או שלא ביודעין לגרוף, כמו שיש הרבה שמתחברים ללאינג.

אסכם עכשיו את חוויית האזנה לספר הזה.

מבחינה סגנונית, גרוף – כמו כל סופר יומרני אחר – נוטה להעמיס ברפרנסים ממגוון סוגים, בניים-דרופינג, ברשימות ארוכות ובחזרות על רעיונות מרכזיים וביאורם תוך כדי שיח ספיראלי, מתמשך. מידת המועקה שאני צופה שתעלה בקוראת אל מול הפרקטיקות האלו תלויה ביחס הפוך להכרות ולחיבה שיש לה לתמות העיקריות שמעסיקות את גרוף.

מבחינה תוכנית, זהו ספר שראוי לקרוא אותו. מי שמתעסק בפסיכדליה – זו כמעט קריאת חובה. אני נמצא במחלוקת עם רעיונותיו של גרוף (ובמובן מסויים גם עם חסידיו). אולי נכון יותר לומר – בכמה מחלוקות ולא באחת: ביחס לפסיכואנליזה, בתפיסה הרוחנית הכללית, בטופוגרפיה של הנפש וכאמור בתפיסת מהותם של משברים אקוטיים. וכאמור, לא הכרעתי עדיין אם החוויות שאני עברתי יכולות לקבל הסבר במסגרת הרעיונית שלו.

מבין מכריי יש כמה שהם בצורה די ברורה צאציו של גרוף. למשל, ניר תדמור מקליניקת אימפולס (ומעוד הרבה מקומות, כמו "חוף מבטחים"), שסייע לי בכתיבת הסקירה הזו. אני מקווה שהשיח שמתקיים היום סביב פסיכדליה יתחיל לעסוק בשאלות שהכתיבה של גרוף מעלה. אולי פרסום הספר בעברית יסייע בכך.

(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)

לצפייה בפוסט בפייסבוק

אני ממשיך עם עוד הערות על הכנס "פסיכוזה בעולם משוגע".

#3 מחקרים חדשים על הבתים המאזנים.

זה, בסיכום נמרץ, מה שלמדתי מההרצאות הזריזות של ד"ר לורה שרוני, ד"ר טל בלחסן וד"ר אברהם פרידלנדר (שב"ה ניצל מפיגוע לאומני שכמעט ולקח את חייו): כל מה שנאסף בינתיים מראה תאימות כמעט מלאה בין מה שקורה בתעשיית הבתים המאזנים הישראלית והמחקרים של לורן מושר מלפני עשרות שנים על בית סוטריה האוריגינלי. כלומר, הבתים המאזנים כן יותר זולים, הם לא מביאים לשיעורי "החלמה" או "ריפוי" גבוהים יותר, יש בהם כמעט אפס אלימות כלפי הצוות, ובשורה התחתונה, הם לא יענו על הציפיות שלך אם אתה מצפה למוסד שמבטל פסיכוזה באופן קסום, נגיד, אבל הם כן יספקו אותך מאוד אם אתה רוצה לטעון שכל הכפייה, האלימות והתיוג האגרסיבי של המערכת הפסיכיאטרית מיותרים לחלוטין.

ישראל ב-2024 מכילה מעל 30 "בתים מאזנים" (שנוסדו כולם תוך 7 שנים בסך הכל) ומהווה לדעתי ניסוי במדיניות ברה"ן שעולה בשאפתנותו על איטליה של פרנקו באזילייה. בינתיים, כאמור, הניסוי מראה כמה מיותר הוא המנגנון העצום והבזבזני של בתי החולים הפסיכיאטריים.

יש שתי שאלות שעולות עכשיו מהעבודה של ד"ר בלחסן וד"ר פרידלנדר, אחת מהן היא לדעתי שאלת דמה (לא שאלה אמיתית אלא הסחת דעת) והשנייה היא שאלה עקרונית עם חשיבות גדולה, גם לעתיד הניסוי הזה וגם לחייהם של אזרחי ישראל.

השאלה הראשונה היא מה שאני קורא לו "פרדוקס מבקרי מושר" (לא שם קליט, אשמח לשמוע הצעות עבור שם אלטרנטיבי). מבקריו של לורן מושר, מייסד בית סוטריה, טענו נגדו שהוא מסנן את "המקרים הקשים" בכניסה לבית ומקבל רק דיירים "קלים". משום כך נאמר לו שסוטריה לא מהווה חלופת לאשפוז אלא רק מעין הוסטל משודדג (במונחים של מערכת ברה"ן הישראלית). גם אם מוכיחים לכאורה שאלו מקרים קלים יותר – דבר שדי נרמז במחקרים שהוצגו בכנס – אין מתודה מחקרית שתוכיח שה"קלים" לא היו הופכים ל"קשים" אחרי המתנה (מחמירים בטבעיות) או שהיו נראים כ"קשים" אחרי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית רגילה (סביבה המעצבת נרטיב שונה). יוצא שאת הספק שמעלים כל נציגיה של המערכת הישנה, אי אפשר לאשש או להפריך, ומכך, לפחות ככה המבקרים אומרים, אין טעם של ממש להשקיע בהתחדשות. בשורה התחתונה, העניין כולו הוא משהו בין פרדוקס לבין תרגיל רטורי.

השאלה השנייה היא מהותית יותר, והיא נשאלה בעבר אבל הולכת וצוברת רלוונטיות ככל שהתחום מתנפח – מהי האדיאולוגיה של הבתים המאזנים? כבר עכשיו חלק גדול מהבתים הם שלדה חיצונית בלי שום לב אדיאולוגי ברור, ואל תוך הוואקום הזה שנמצא בקרבם נשאבת האדיאולוגיה הפסיכיאטרית-ביולוגיסטית המוכרת, המיינסטרימית. יוצא שהמוני בתים מאזנים הם מעין מחלקות חוץ של בתי החולים, עם הבדלים קוסמטיים בלבד ממחלקות הפנים האמיתיות. לדעתי, זו סיבה לדאגה רבה. גם לשאלת האדיאולוגיה אין תשובה חד-משמעית. נכון בעיניי להתחיל ולחקור את ההבדלים בין הבתים, להבין מה באמת קורה שם; להתבונן בהם ולהתחיל להבדיל אותם זה מזה; להפסיק לחשוב על התנועה הזו בתור משהו הומוגני; להכיר בשוני על צדדיו היפים והמכוערים. אם הייתי היום מחייה את אינדקס חלופות האשפוז שלי, הייתי מקדיש כמה שדות לרעיונות שמובילים את העבודה בכל בית כזה.

לסיכום, רגע מרגש ומעניין, אבל גם מעורר חרדה, בתולדות הבתים המאזנים (שאינם מאזנים אף אחד).

לצפייה בפוסט בפייסבוק

בגלל שאני מחוסר-פנאי באופן קיצוני, אני הולך לנסות להביא רשמים מהחוויה (הדי טוטאלית) של כנס "פסיכוזה בעולם משוגע" – כנס דו-שנתי שנדחה עקב האסונות הרבים, של הארגון לקידום גישות חברתיות ופסיכולוגיות לפסיכוזה (ISPS), ושהתחיל שלשום ונגמר אתמול…

#1 הפסיכואנליזה לא מספיקה.

מאז שאני חבר באיספס (ISPS) יש לי את הבעיה הזו, שאני לא-פסיכואנליטיקאי בחבורה פסיכואנליטית מאוד. עברתי בערך 5 כנסים, אולי יותר, וזה ממשיך להציק לי. יש המון הרצאות על פסיכואנליזה, וגם איפה שזה לא בשורת הנושא, זה מגיח. בסוף כל משפט יש פרוייד מעשן וגו'.

ובעקרון אין לי על מה להתלונן, כמו שאדם שנכנס למסעדה תאילנדית אין לו מה להתלונן שיש סביבו אוכל תאילנדי. אבל בכל זאת, אני מזהה מגמה שאני רוצה להצביע עליה: השפה האנליטית נהיית דלה עבורנו כחבורה רדיקלית, והיא לא מתאימה לנו, לא משרתת אותנו.

נראה לי שאפשר לצייר דיאגרמת וואן עם שני עיגולים חופפים – פסיכואנליזה ופילוסופיה דיאלוגית. באזור החפיפה אפשר למקם כל מיני הוגים והוגות שמגיעים בסך הכל למסקנות די דיאלוגיות אבל מגיעים לשם מתוך השושלות הדינמיות. דוגמא די קלאסית לזה יכולה להיות ג'סיקה בנג'מין וחבורתה. בנוסף, כמובן שיש הוגים שנמצאים מחוץ לאזור החפיפה, ואפילו רחוק ממנו – דיאלוגיים שהם לא דינמיים או דינמיים שהם לא דיאלוגיים.

ומה שאני רואה, זה שיש כל הזמן נסיון להגיע, גם בקרב חברותי בכנסים האלו, אל הדיאלוגיות מתוך הפסיכואנליזה. למשל, מנסים לתאר את האחריות המשותפת שיש לאנשים בסיטואציות טיפוליות מסויימות, אבל מעלים את ביון ולא את בובר. רוצים לדבר על פוליפוניה בחטינאית, אבל מדברים במקום זה על כל מיני תינוקות ויחסם אל השדיים של האמהות שלהם. כל הזמן מדברים על "להיות עם" אבל לא מזכירים בשם אפילו פעם אחת את ג'ון שוטר או הרלין אנדרסון. מגרדים את הכתבים הפסיכואנליטיים כדי לומר משהו על העבודה בבתים המאזנים. בשביל מה המאמץ?

אני לא אומר שבהכרח אין מה להוציא מכל הפסיכואנליטיקאים באופן גורף וחד-משמעי, אבל כן, זה נורא מתסכל לראות את זה.

התנועה שכחבורה אני מרגיש שאנחנו מנסים ליצור, וגם מצליחים במידה רבה, אל עבר שינויים דרסטיים בעולם ברה"ן והרחק מהפסיכיאטריה הביולוגיסטית, דורשת בלי סוף מאיתנו להתחבר למסורת החשיבה הדיאלוגית. ויש משהו מאוד לא מועיל בעקשנות הזו – ואני מבקר כאן את חבריי וחברותיי הקרובים – להשאר דבוקים למסורת האנליטית, במיוחד כשהיא לא מספקת את הסחורה.

באחד מהמושבים ביום השני דיבר ד"ר עמרי אברמוביץ' על ההשפעה העקיפה והעצומה של ר"ד לאינג על המודל הסוטריאני. הרצאה נפלאה, מסוג החוויות שבהן אני סופג מידע שכבר נקלט אצלי במוח בעבר וזה עדיין מרענן. אני חושב שצריך עוד הרצאות כאלו. כמובן שלאינג בעצמו היה פסיכואנליטיקאי, אז אולי אפשר לבוא ולומר שאני סותר את עצמי, אבל בעיניי אין בזה סתירה. איפה שאנחנו מצליחים ליצור שפה טובה אנחנו מצליחים ליצור אידיאולוגיה טיפולית טובה ושירותים טיפוליים טובים, וכשזה עובד זה עובד. שם זה עבד מצויין.

עוד אכתוב בהמשך על החיבור בין ההרצאה הזו, ההרצאות שהתרחשו במליאה, והמושב שעסק במחקרים האחרונים – של ד"ר אברהם פרידלנדר וד"ר טל בלחסן – על הבתים המאזנים (מחקרים שהוצגו פחות או יותר לראשונה בכנס).

אשמח לשמוע את דעתכן על הכנס בכלל ועל המחשבות האלו בפרט, אם הייתן שם, לקחתן חלק בחוויה הזו, ויש לכן דעה על הדבר.

לצפייה בפוסט בפייסבוק

כל נפגע ונפגעת אונס בילדות יודעים כמה אלימה היא הנורמליות. הנורמליות עצמה, בלי תוספות – המשך היומיום בזמן שפשעים אדירים מתבצעים. למשל: היכולת של הפוגע לחייך לקופאית כשהוא קונה חלב בסופר. זה ידוע – דבר פצפון כל כך יכול להיות פצצת אטום רגשית.

הנורמליות מכילה בתוכה פיצוליות, דווקא בעקשנות שלה להמשיך.
אין נורמליות בלי פיצול, ואין פיצול בלי משהו מעבר למעטה הנורמליות.
זה בא ביחד.

לפיצוליות יש שני צדדים. חשבתי פעם, וזה העסיק אותי נורא, איך נראת אנושות בלי פיצוליות, אם בכלל יכול להתקיים כזה דבר. אולי בלי הנורמליות יהיה טוב יותר, כי בלעדיה חייבים להשתהות בכל מקום של שבר? ואולי יהיה דווקא רע יותר, כי בלעדיה חייבים להשתהות בכל מקום של שבר?

אוי כמה שהדברים האלו מוחשיים בימים האלו. הם נוכחים כל כך, ובכזו דחיפות אלימה.

לצפייה בפוסט בפייסבוק