אני חושב על הזוועות בזמן שברדיו יש שירים נוסטלגיים על חיילים.
אני שואל את עצמי, מה אני יותר – מנותק מהחיבור או מחובר אל הניתוק? אני יותר תלוש כשאני נסוג מהשיחה הנינוחה עם אשתי אל מחשבות קודרות? או יותר משוסע ומנוכר למציאות בשלמותה כשאני שוכח לרגע את כל מה שמתחרש ומניח לעצמי לזרום עם החיים?
(זה מה שדיברתי עליו בפודקאסט שלי "מדוע ואיך אנשים משתגעים?".)
חברה עם פיצוליות היא כמו מבוך שממנו יש רק מוצא אחד – להתנתק בצורה כלשהיא.